שתף קטע נבחר

רופאה מסורוקה על 3 חבריה שהתאבדו: לא מופתעים

בעקבות התחקיר שהתפרסם בסוף השבוע ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות", התגובות של הרופאים לא מאחרות להגיע. רופאה בבית החולים: "זה רק מתפוצץ עכשיו, אחרי שנים רבות, אבל אנחנו חווים את המצב כבר שנים רבות – ואני לא רואה איך אפשר לפתור את זה"

התגובות לכתבה ב"7 ימים" על התאבדותם של שלושה רופאים בתוך שנה וחצי בבית החולים "סורוקה" היו של עצב, אך לא של הפתעה.

  

"זה רק מתפוצץ עכשיו, אחרי שנים רבות, אבל אנחנו חווים את המצב כבר שנים רבות – ואני לא רואה איך אפשר לפתור את זה", אמרה אתמול רופאה בבית החולים, "אנחנו בתת־תקינה מטורפת. את באה ביום ראשון לעבודה, ישנה בבית החולים, ביום שני את נשארת, יוצאת בשלישי, ברביעי את חוזרת, ואם אני תורנית בשישי בעצם בכלל אין שום הפוגה. את כל היום בבית חולים. וכשאת לא – את ישנה. ככה כולם חיים פה, כל הזמן. זה נורא".

  

לדבריה, בית החולים הפך לתחליף של בית, לטוב – וגם לרע. "אנחנו אוכלים שם, ישנים שם – אבל ממש מעט שעות, יש כאלה שמספיקים להתקלח שם, ובוכים שם, וצוחקים. זאת בסוף משפחה, וזה קורע אותי לראות אותה מתפרקת", היא אומרת. "בכתבה מישהו אמר שאנחנו רופאים פחות טובים. אני לא חושבת שזה נכון. אנחנו יותר מיומנים, אנחנו יותר טובים בקבלת החלטות. זה ברמת המתמחים. אבל אנחנו יודעים הרבה פחות. אף אחד לא מלמד בסורוקה".

  

לטענתה, הלחץ הנפשי נובע מאחריות מקצועית. "העומס מטורף. מה אני יכולה לעשות בשבע דקות לבנאדם? תכלס, אנחנו עושים רפואה לא משהו. כשאני מתעוררת אחרי תורנות אני לא חושבת על זה שלא אכלתי ולא הלכתי לשירותים, אלא אולי על זה שפיספסתי בנאדם, שטעיתי. עם זה אני לא יכולה לחיות".

  

ד
ד"ר אלכס ברזובסקי(צילום: אלבום אישי)

 

תגובת בית החולים מקוממת אותה. "להגיד 'המקרים לא קשורים' או 'טיפלנו בזה', זה כמו להגיד אתם מתים פה סתם. מה אתם מתנערים? משקיעים מיליארד שקל בציוד ניורוכירורגי בשביל מטופל אחד בשנה. אבל אני הולכת לקושש נס קפה", היא מאשימה.

  

החולים מזדהים לחלוטין. "אחד הרופאים שהתאבדו טיפל באמא שלי", סיפרה גלית בסט, "כשהיא הגיעה לאחת הביקורות סיפרו לה שהוא התאבד. העבודה שלהם פה בבירור לא קלה".

  

"מיום רביעי אני פה עם בת הזוג שלי", סיפר אלי, ששוהה בבית החולים, "יש על הרופאים לחץ לא רגיל. אני רואה אותם כל היום עוברים ממטופל למטופל. הכתבה לא הפתיעה אותי, וזה מצער".

 

ד
ד"ר אבי שמעוני(צילום: דוברות סורוקה)

 

בשיחות שקיימה כתבת "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" בשבועות האחרונים עם רופאים ואנשי צוות שעובדים במחלקות שונות בסורוקה או עזבו רק לאחרונה, כולם התריעו על עומס, שחיקה, התמודדות מורכבת עם אוכלוסיות קשות וכן על הנהלה שלא לוקחת מספיק ברצינות את תנאי העבודה הקשים של רופאיה או נותנת את הגב הדרוש. "אני מדבר כדי למנוע את ההתאבדות הרביעית", מסביר אחד הרופאים. "ההנהלה רוצה שקט תעשייתי ומנסה להפריד בין המקרים, אבל אני מאמין שישנו קו ישיר שעובר בין כל הטרגדיות שקרו בבית החולים בשנה וחצי האחרונה: מדובר ברופאים שלא עמדו בלחצי העבודה. עובדה שבשום בית חולים אחר זה לא קרה. והרופא הבא שיגיע לנקודת לחץ שהוא לא עומד בה יהיה הקורבן הבא".

 

 

בדימוי שלנו, רופאים בכירים אומרים 'שלום' בשלוש אחר הצהריים והולכים לקליניקות הפרטיות. "זה נכון למומחים במרכז, לא בסורוקה", אומר רופא, "תגיעי לסורוקה בשש ובשבע בערב, הבכירים שם. כל השבוע אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו כדי להספיק לראות את כל החולים. אז כדי לעבור על תיקים של חולים, על בדיקות, לוודא שאני לא מפספס כלום, אני מגיע על חשבון הזמן הפרטי שלי בשישי. העומס בלתי נתפס ובלתי אפשרי, גם למתמחים וגם לרופאים הבכירים. אבי היה נשאר לילות בבית החולים כי לא היה כוח אדם. הוא היה פורס שק שינה על הרצפה וישן. אבי הפך למיואש יותר ויותר".

 

הרופא גם פגש את שמעוני בשבוע האחרון לחייו. "שבועיים לפני שהתאבד הוא כבר אמר לאשתו דורית שהוא מתכוון לעזוב את בית החולים. בשבוע שבו זה קרה תיכנן להתחיל לחפש משרה בבית חולים אחר. מי שפגש אותו בשבוע הזה ראה את אבי רצוץ, היה לו מבט זגוגי בעיניים. הוא היה לא מגולח. עייף. הוא עשה ארבע תורנויות רצופות. גם בראשון, היום שבו נטל את חייו, הייתה רשומה לו תורנות. הוא ישן אולי שלוש שעות ב־72 שעות. הוא נראה נורא".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
ביה"ח סורוקה
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים