תום נשר חתמה על כרטיס אדי: "לתת חיים כשאין נחמה מכלום"
הייתה לה כל זכות שבעולם לצעוק ולזעוק על פסק הדין של הנהג שדרס למוות את אחיה. אבל תום נשר בחרה, דווקא בעיתוי הזה - שבוע לאחר סיום המשפט, לדבר על החיים. בראיון ל-ynet היא מספרת על הלבטים הרבים לפני שחתמה לאחרונה על כרטיס אדי ועל תרומת האיברים מאחיה ארי, שהציל במותו חמישה אנשים, ועל הטוב שזה עשה למשפחתה
מדינה שלמה ליוותה בספטמבר 2018 את משפחת נשר לאחר שארי, רק בן 17, מצא מותו בתאונה מחרידה בתל-אביב כשרכב עם חברו על אופניים בשדרות רוקח וספג פגיעה קשה ממכוניתו של הכדורגלן יצחק אספה, שאף בחר לעזוב את זירת האירוע לאחר התאונה. בשבוע שעבר נגזר דינו של אספה, והוא ירצה 4.5 שנים בכלא.
פסק הדין גרר ביקורות רבות. אמו של ארי אמרה בבית המשפט: "השארת אותו זרוק ומדמם", אביו הוסיף: "פסק הדין הוא שפל מוסרי". עכשיו גם מגיעה תגובתה של תום, אחותו היחידה, שבחרה, דווקא בימים הקשים שעוברים על משפחתה לאחר פסק הדין המקל, לדעת רבים, לא לדבר על התאונה הנוראית או על ההפקרה של הנהג הדורס. תום נשר בחרה לקחת פניית פרסה ולדבר בדיוק על ההפך מהמוות - על החיים.
לחתימה על כרטיס אדי
בפוסט שהעלתה היום באינסטגרם כותבת תום נשר: "אנחנו לא אוהבים לחשוב על המוות, בטח לא על המוות שלנו או של האהובים עלינו, ואני מאחלת לכולנו למות רק בשיבה טובה. עם זאת, אני רוצה לבקש מכם להקדיש דקה של מחשבה על האפשרות שלכם להציל חיים. כשארי נהרג, עולמנו נהיה כבד וחשוך. אין שום נחמה, וזה לא נהיה קל יותר. אבל אם היה משהו פשוט, מתבקש, יפה ומואר בתוך הימים הנוראיים האלה - זו הייתה ההחלטה לתרום את האיברים שלו ובכך להציל חיים. החתימה על כרטיס אדי היא הרשמה פשוטה באינטרנט שלוקחת פחות מדקה. יש לכם את האפשרות להציל חיים, ומבחינתי אין דבר צודק וראוי מזה".
"הבחירה בתרומת איברים במקרה של מוות מעסיקה אותי כבר הרבה זמן, מאז התאונה של ארי. הרגשתי שזה נושא שצריך להיות הרבה יותר בשיח כי יש לא מעט אנשים שנרתעים מלחתום על כרטיס אדי. אמא שלי חתמה על כרטיס אדי לפני כמה שנים והיו לנו כבר אז שיחות סביב הנושא הזה בבית. לי אישית היה מאוד קשה לחשוב על זה כאופציה, לא רציתי אפילו לדבר על זה.
"אני חושבת שהשיח המקדים שמנהלים על הנושא הזה, לפני שבאמת קורה משהו נורא, מקל על ההחלטה לתרומה בזמן אמת, זו החלטה לגמרי לא פשוטה שקיבלנו כל המשפחה ביחד. ספציפית, בחרתי לדבר על זה השבוע כי משהו בציבוריות של המשפט, של פסק הדין, היה מערער עבורי, ועורר בי את הרצון להוציא משהו פוזיטיבי, עם מסר שמקדם את המחויבות להציל חיים ולמנוע את הסבל של מי שאפשר".
- ארי היה חלק מהשיח הזה על תרומת איברים בבית?
"בהחלט. ארי השתתף בשיחה. הוא ואמא שלי, שבאופן כללי הם מאוד דומים, היו מאוד נחרצים בעניין ואמרו שברור שצריך לתרום איברים אם אפשר למנוע את הסבל של מישהו אחר. אני ואבא שלי היינו יותר מסויגים ואמרנו, 'לא, בואו לא נדבר על זה, למה בכלל לדבר על נושא כזה כבד ועצוב'. לגבי ארי, היה ברור לנו מעל לכל ספק שזה מה שהוא היה רוצה. הוא גם התנדב במד"א ורצה להיות רופא. כל שבוע הוא היה חוזר נלהב מתורנויות וסיפר לנו איך עזר למישהו שאיים להתאבד או למישהי שהיא אישה מוכה, או איך סייע בהצלה של מישהו שחטף שבץ. הרצון לעזור במידת האפשר לאנשים מאוד אפיין אותו".
למרות גילה הצעיר (23) לתום נשר קריירה מגוונת. בניצוחה של הסוכנת האישית שלה, אלינור שחר, היא מצליחה לג'נגל בין צילומי קמפיינים גדולים, כתיבת תסריטים ואיך לא, בימוי סרטים. זה כבר חיידק משפחתי.
- את אומרת שבעבר נרתעת מהנושא, מתי בסוף כן חתמת בעצמך על כרטיס אדי?
"חתמתי לפני כמה חודשים. מאז אני מתחבטת האם לקחת על עצמי את משימת גיוס החותמים הנוספים. אני מאוד חרדה לפרטיות שלי, ולא נוהגת לדבר על המוות עם מי שלא מאוד קרוב אליי. אבל השבוע זה ממש בער בי, הבנתי שאני חייבת לעשות את זה כי אני באמת מאמינה בחשיבות של זה. כל עוד יש איזשהו סיכוי שמישהו יחתום בעקבות הפוסט הזה על כרטיס אדי, או ישנה את דעתו בכלל על תרומת איברים, אני מרגישה מחויבת לזה לגמרי".
בזכות החלטתה של משפחת נשר באותם רגעים קשים, זמן קצר לאחר התאונה, חייהם של חמישה אנשים ניצלו. ליבו של ארי הושתל בגופו של גבר בן 60, את שתי ריאותיו קיבל גבר בן 50, הכבד הושתל בגופו של גבר נוסף בן 36 ושתי כליותיו הושתלו בשני צעירים - בן 17 ובן 10.
- הייתם בקשר עם האנשים שקיבלו את איבריו של ארי?
"מיד אחרי התאונה ותרומת האיברים היינו בקשר. הם שלחו לנו הודעות וסרטונים מאוד מרגשים. זה היה מאוד משמעותי עבורנו בתהליך האבל, להרגיש את החום הזה חזרה. יש את הקלישאה, שהיא באמת קלישאה, שאומרים שכשאתה נותן, אתה מקבל. אבל זה באמת הרגיש ככה. נתנו, ועשינו בחירה שהיא כביכול רק נתינה, אבל קיבלנו מזה הרבה חיזוק וחום ותחושה של משהו טוב בתוך כל הזוועה הזו שעברנו".
- את, שבאת ממקום של לבטים וחוסר רצון בכלל לדבר על העניין, מה יש לך להגיד לאנשים שמאוד רוצים לחתום על כרטיס אדי אבל מפחדים, מתלבטים.
"אני יכולה לומר מהמקום שלי שיצאנו מאוד מחוזקים מההחלטה שלנו. לא הייתה לנו טיפה אחת של חרטה על תרומת האיברים של ארי. זה נתן לנו אפשרות להכניס קצת אור במקום כל-כך חשוך. הכאב שלנו היה כל-כך גדול, שהאינסטינקט הראשוני והברור של כולנו היה למנוע את הכאב של משפחות נוספות. אם אפשר לתת שלווה למשפחה של חולה קשה, ברור שנעשה את זה. ולכן, בעיקר אחרי האסון שלנו, לחתום על כרטיס אדי היה לי מאוד קל והגיוני. נכון, קשה לנו לחשוב על המוות, אבל אני מאמינה שאם אנשים יסכימו לזה מעט מחשבה, רבים מהם יבינו שזה הדבר הנכון לעשות".
- איך מחלימים מאסון כזה, אם אפשר בכלל להשתמש במילה החלמה במקרים כאלו.
"להחלמה יש קונוטציה של פצע שהיה ועם הזמן הוא נרפא ונעלם. אז זה לא ככה, וזה גם לא צלקת. זה ממשיך לדמם, ואני יודעת שזה ימשיך לדמם כל החיים. אני יכולה להגיד לך שעכשיו זה לא יותר מקל ממה שהיה לפני שנה בשום צורה. כל הזמן הקושי משנה פנים ויש התמודדויות חדשות. אבל מתוך הידיעה שאין נחמה בכלום, עדיף לחפש את הנקודות שבהן כן אפשר לחיות ולתת חיים".
לפנייה לכתב/ת 
