מחדל התרופות ברמב"ם: "תמיד ינקר הספק שגלעד מת כי מישהו רצה לחסוך"
ההורים של גלעד קהאן ז"ל התריעו על כך שבנם וילדים נוספים שטופלו ברמב"ם נפטרו למרות סיכויי ההחלמה הטובים מסוג הסרטן שממנו סבלו, משפחתו של אברהם יעקב ז"ל ניסתה לגרום לרופאים להתייחס ברצינות לטענותיהם שהתרופות לא עובדות, ואמא של עמית טיאר ז"ל מסתובבת עד היום עם תחושה שלא הייתה צריכה לתת להם לגעת לה בילדה. "ההתנצלות של בית החולים לא מספיקה", הם זועמים
הלם וכאב – אלה שתי המילים שחזרו בשיחות שקיימנו בימים האחרונים עם בני משפחה של חולי סרטן, שטופלו ברמב"ם בשנים האחרונות, וגילו כי ייתכן שהאהובים שלהם, שחלקם נפטרו בינתיים מהמחלה, קיבלו תרופות אונקולוגיות שפג תוקפן. מאות הודעות, טלפונים ומיילים הגיעו למערכת "ידיעות אחרונות" מאז החשיפה על המתרחש בבית החולים.
"תגובת בית החולים, שאמר שהוא מצטער על מה שקרה, לא מספיקה – כל מי שהיה אחראי למחדל הזה צריך לשים את המפתחות וללכת הביתה", אומר דנאל קהאן, שבנו גלעד ז"ל, בן ה־16, טופל ונפטר ברמב"ם. "אנחנו מצפים לתשובות ברורות לגבי מה שקרה. לא ניתן לפרשה הזו להתמסמס".
השתלשלות הפרשה:
תרופות הכימו ברמב"ם שפג תוקפן: תוקם ועדת חקירה
כך קיבלו חולי סרטן ברמב"ם תרופות כימותרפיות שפג תוקפן
גלעד, כדורגלן מצטיין, בנם האמצעי של דנאל ורונית, סבל במשך תקופה ארוכה מכאבים ברגל. "ייחסנו את הכאבים לכאבי שרירים כתוצאה מאימוני יתר", מספר דנאל. "כשחזרנו מטיול הבר־מצווה של גלעד בחו"ל ראינו שהוא לא מסוגל ללכת. הסרטן שלו בעצמות אובחן בבית החולים העמק, ומשם הופנינו לרמב"ם".
(צילום: צילומים מתוך הסרט "הפרוטוקול של גלעד" בבימויה של דבורית שרגל)
גלעד עבר תשעה חודשים קשים של כימותרפיה ואז נותח להוצאת הגידול. "במשך כמה חודשים היתה הפוגה מהמחלה, ואז הוא פיתח אי־ספיקת לב מהכימותרפיה, אירוע נדיר ביותר בגילו, ונאבק במשך חודש וחצי על חייו. ביום כיפור 2017 גילו שיש לו גרורות בריאות ואמרו לנו ללכת הבית וליהנות מהזמן שנותר לנו איתו. אבל אנחנו לא ויתרנו. המשכנו לחפש כל דרך וכל מחקר כדי להציל אותו, אבל לא הצלחנו. חמישה חודשים לאחר מכן, בפורים 2018, הוא נפטר".
דנאל קאהן עם בנו גלעד ז"ל
משפחת קהאן לא הייתה שקטה לגבי הטיפול שקיבל בנה ברמב"ם, ואף התריעה על כך במכתב ששלחה לאחר מותו לבית החולים ולמשרד הבריאות. "כל הילדים שטופלו במקביל לגלעד אושפזו בין הטיפולים בגלל שהמערכות שלהם קרסו, אם זה בגלל חום ואם בגלל זיהומים", מספר דנאל. "חלק ניכר מהם לא החזיקו מעמד למרות שסיכויי ההחלמה מהסרטן הזה טובים. אנחנו לא ישנים בלילות מרוב צער. תמיד ינקר בנו הספק, שהבן שלנו מת בגלל שמישהו רצה לחסוך עוד כמה שקלים לבית החולים".
(צילום: צילומים מתוך הסרט "הפרוטוקול של גלעד" בבימויה של דבורית שרגל)
"ארבע שנים אני שואלת איך? איך ייתכן שתוך שבועיים לא הייתה לי ילדה? היום קיבלתי תשובה מהיקום", אמרה ליטל טיאר, שבתה עמית חלתה בלוקמיה בגיל חמש. "התחלנו סדרה של טיפולים ברמב"ם. ב־2014 היא החלימה. במארס 2016 המחלה חזרה. ברמב"ם אמרו לי, 'זה לא סוף העולם, היא תחלים. מקסימום נעשה השתלת מח עצם'. באחד באפריל היא נפטרה, אחרי עוד שני טיפולים כימותרפיים. מרגע שהיא נפטרה אני מסתובבת עם תחושה שהיה שם מחדל. כאמא, אני מרגישה שעשיתי את הטעות הכי גדולה של החיים שלי שנתתי להם לגעת לי בילדה. כל יום שישי אני מגיעה אליה לקבר ואני שואלת אותה, 'איך הלכת לי כל כך מהר?' היום אני מרגישה שהיא נתנה לי תשובה".
אברהם יעקב ז"ל, ימים ספורים לפני מותו
שרית אדרי מחדרה איבדה את אמה, בלה ורמז ז"ל, באוגוסט 2017. "אני בהלם מהמחדל ובהלם מתגובת בית החולים", אומרת אדרי. "המחלה של אמי התגלתה ב־2015 ומאז היא הייתה מאושפזת און־אוף ברמב"ם, שם היא עברה את כל הטיפולים הכימותרפיים במחלקה האונקולוגית. על כל דבר היינו צריכים להילחם. פעם אחת באמצע 2017, חצי שנה לפני שהיא נפטרה, קראו לנו להיפרד ממנה, כנראה טעו באבחנה. ברגע שנתנו לה אנטיביוטיקה, יום אחרי זה, היא פתאום קמה לחיים והכל היה בסדר. אני לא יודעת אם אמא שלי נפטרה בגלל התרופות שנתנו לה, אבל ייתכן שזה האיץ את הסוף שלה. אני מחפשת עורך דין שיטפל בזה, לא אירגע עד שאגלה את האמת".
"זה מכעיס, זה מעציב, זה מחזיר אותי אחורה", אמרה אוריין פרץ, שאביה דוד עזרן ז"ל, בן 74, נפטר ברמב"ם. "התחושות מאוד קשות. אולי אני הייתי צריכה לוודא שהתרופות שהוא מקבל תקינות. זה לא הוגן שאני צריכה לחיות עם רגשות אשם ולא בית החולים".
אוריין פרץ עם תמונתו של אביה, דוד עזרן ז"ל(צילום: יאיר שגיא)
אביה של פרץ שאובחן בסרטן ריאות עבר שני טיפולים כימותרפיים. "אחרי שני טיפולים בלבד מצבו הידרדר ואנחנו ביקשנו להפסיק את הטיפולים מחשש שהם יזיקו לו. הוחלט להמשיך בהקרנות בלבד, ואחרי שבוע הוא נפטר. כל התהליך מרגע האבחון עד מותו נמשך שלושה חודשים בלבד. נשארתי עם הרבה שאלות ותהיות. אתה בא לבית החולים ושם את חייך בידיים של הרופאים שם. בסוף אתה מגלה שאין על מי לסמוך".
גם אביה של לימור זרנגר, אברהם יעקב ז"ל, טופל במחלקה האונקולוגית ברמב"ם באותן שנים ונפטר ביולי 2017, בגיל 68. "אבא שלנו היה כל כך אופטימי בתחילת הדרך והאמין לכל מילה שיצאה מהפה של הרופאים", היא מספרת בבכי. "כולנו היינו יחד איתו בסבל, בטיפולים ובתסכול שהמחלה מתקדמת כל כך מהר. עכשיו יש תחושה שאנחנו מבינים למה, התרופות פשוט לא השפיעו. בשבועיים האחרונים הוא היה מאוד נפוח והרופאים לא התייחסו ברצינות ואמרו לנו שזה מהטיפולים. אף אחד לא בדק לעומק ורופאים לא התייחסו לטלפונים שלנו עד שהוא אושפז ביום שהיינו צריכים לנסות טיפול חדש ואז גילו לו דימום בתוך הבטן, שם התחילה הספירה לאחור. אבא היה צלול עד לשנייה האחרונה וסבל נורא, מכאבים ומתסכול ששום דבר לא מצליח. הוא אמר לכולנו, "איך אכלתי אותה".
"אמי, אני וכל משפחתי קראנו את התחקיר המלא בזעזוע רב. אנחנו פשוט בשוק, אמא וכולנו לא מפסיקים לרעוד ולבכות. אנחנו ממש לא ישנים בלילות מאז החשיפה ועובדים יחד עם 24 שעות על הנושא. ישנן הרבה משפחות שכבר פנו אלינו ומצטרפות למאבק למצות את הדין עם האחראים. גודל הדבר הזה הוא מטורף גם בקבוצות ווטסאפ להורים לילדים שנפטרו ועדיין מטופלים. רק עכשיו אנחנו נחשפים לכל השכול הזה. הרבה אנשים פונים בעקבות הפרסומים ומתגלים סיפורים כל כך כואבים והזויים".
לפנייה לכתב/ת 
ביה"ח רמב"ם
צילום: דורון גולן
מומלצים
