"ניסיתי כל דיאטה": רק הריצה גרמה לליה להשיל 41 ק"ג

מאז ומתמיד הייתי ילדה, נערה, בחורה ואישה, שסבלה מהשמנת יתר.

להשמנת יתר יש השלכות. לא רק רפואיות, שברורות לכולם, אלא גם השלכות נפשיות וחברתיות קשות. בין השאר, היא גורמת לבדידות, שלא לומר לבידוד חברתי.

כילדה, הבנתי די מהר שאני צריכה לבחור בין להיות מצחיקה וליצנית הכיתה ובין להיות מצטיינת. בחרתי להיות הכי טובה שיש. הכי טובה בלימודים, הכי טובה בציונים, מצטיינת הקורס בצבא, מצטיינת האוניברסיטה, זו שקיבלה את ההתמחות הכי יוקרתית בפרקליטות. אם מישהו היה מתקרב או נראה נחמד, הבנתי שזה לרוב משום שהוא זקוק למשהו. לא חשבתי לרגע שמישהו פשוט ירצה להיות חבר.

נתקלתי בכל כך הרבה הערות פוגעניות, באדי-שיימינג, סטיגמות ודעות קדומות מהסביבה ומהממסד הרפואי. מגיל מאוד מאוד צעיר אמרו לי 'לא יהיה לך חבר'. 'לא תתחתני לעולם'. וכשלמדתי משפטים אמרו לי, 'לעולם לא תתקבלי להתמחות איכותית'. בכל מקום השמנים תמיד היו הליצנים, הנחמדים, הכי 'תזרוק בדיחה על עצמך', הכי עוזרים למי שצריך ובעיקר לחלשים, כי השמנים רוצים להדוף את ההסתכלות של אחרים של 'מה הם חושבים עליי באמת בלב'. אז אתה רוצה לרכך את זה קצת.

קיראו עוד

הפסקתי להאמין בעצמי

בצבא הייתי מורה חיילת לילדים שעברו התעללות מינית. סיימתי תואר שני במשפטים בהצטיינות. הייתי הכי טובה בגלל השמנת היתר, כי מה היה לי למכור מעבר לזה? חוץ מאשר את המצוינות, את ההתמדה? וכל הזמן ויתרתי על עצמי ועל הרצונות שלי כי אדם שמן זה אדם שמסתפק במה שנותנים לו. שחי מתוך ויתור כי מה שנותנים לו זה כל מה שהוא יקבל.

לאט לאט, התחלתי לאמץ את הסטיגמות ולהאמין בהם. אולי אני באמת עצלנית? כי מה הבעיה להכין ארוחת ירקות? למה אני לא הולכת לעשות התעמלות? נכנסתי ללופ של אישה שחיה עם השמנה. והתחלתי להצדיק את הסטיגמה, כי לא האמנתי שאני יכולה לשנות.

כמו שאמרו לי רופאים רבים במהלך חיי "צריך פשוט לסגור את הפה", אז למה אני לא מצליחה? לרגע, רופאי המשפחה לא ניסו לראות אותי בראייה הוליסטית וכוללת. תמיד בחנו אותי בחינה מהירה, שפטו אותי כאישה שמנה וזהו. אף פעם לא פגשתי ברופא שהתעניין בי והיה לו זמן לשבת ולשמוע. אין זמן למורכבות. העצה היחידה שקיבלתי החיתה להפסיק לאכול או שהפנו אותי לדיאטנית, ששלפה תפריט ביחד עם עצה כללית 'תכניסי כמה שעות הליכה'. ושלום.

אין דיאטה אפשרית שלא ניסיתי או שלא נוסתה עליי. תצומי יום – תאכלי אחר כך. תפרידי. תרכיבי. תחלקי צלחת דמיונית. קואצ'רים, מאמני חיים, דיקורים, קבוצות תמיכה, תרופות הרזיה עם תופעות לוואי קשות, צניחות סוכר מפחידות וכמובן המלצות לניתוחים.

נתקלתי באינסוף הערות פוגעניות וסטיגמות. ליה משיח -כץ(צילום: יח"צ)

ירדתי ועליתי במשקל כמו יו-יו. ואף פעם לא שמעתי שהשמנת יתר היא בעצם מחלה. אף אחד בעצם לא אמר לי שזה יכול להיות גנטי או ביולוגי. אף אחד לא אמר לי שאכילה כפייתית יכולה להיות בגלל היבט ריגשי לא פתור.

חודשיים לפני גיל 40 הרגשתי שדי. כבר שקלתי 118 ק"ג, היה לי קשה לעלות במדרגות והתחלתי לסבול מקוצר נשימה. ה-BMI שלי היה יותר מ-45. החלטתי לעבור צינתור וירטואלי. רציתי להבין מה קורה אצלי בגוף. בסיום הבדיקה נקראתי לחדרו של מנהל המחלקה, ולדבריו נמצאו רבדים טרשתיים בעורקי הלב. לכך נלווה כבד שומני, טרום סכרת, רמות גבוהות של שומנים בדם ועוד.

אצלנו במשפחה יש היסטוריה של מחלות לב גנטיות. אבי עבר ניתוח מעקפים בגיל 38, ואמי עברה ניתוח מעקפים בגיל 45. מנהל המחלקה הבהיר לי שאו שאני בוחרת בחיים או שאבחר כבר עכשיו את מיקום המיטה במחלקת האשפוז, בדרכי החוצה. יצאתי משם והחלטתי לבחור בחיים.

ביררתי וגיליתי שבארץ, למרות שמדובר במגיפה עולמית, אין כמעט מרפאות להשמנת יתר. החלטתי על המרפאה בבית החולים תל השומר. נכנסתי כשידיי מושטות בבקשה לעזרה. הייתי מוכנה כבר לעשות הכל. בפעם הראשונה בחיי שמעתי על מבנה ביולוגי שמעודד השמנת יתר, על כך שמדובר במחלה כרונית ועל המונח "אכילה רגשית".

בפעם הראשונה הבנתי שירידה במשקל לא תלויה רק בכוח רצון, אלא היא שילוב של מדע ומחקר, גוף ונפש. התחלתי לקבל זריקה שעבדה על המנגנון הביולוגי של ההשמנה, ובמקביל השתתפתי בסדנה לאכילה מודעת, ניהלתי שיחות עם עובדת סוציאלית, ופגשתי רופא ספורט ששאל אותי מה החלום שלי.

הגשמתי חלום. רצתי מרתון(צילום: יח"צ)

הוא לא צחק כשאמרתי לו בהיסוס שהחלום שלי לרוץ מרתון. אלא הציע לי להתחיל להתעניין. ללכת בהתחלה רק כדי לצפות. וכך לאט לאט, עם תזונה נכונה ומותאמת אישית, עם תובנות חדשות, עם ליווי ותמיכה התחלתי לרוץ ולהשיל קילו אחרי קילו. בסוף אפריל השנה, פחות משנה מאז ששוחחתי עם רופא הספורט סיימתי את המירוץ הראשון בחיי. אני שוקלת כעת 68 ק"ג, וכל גרם וק"ג שיורדים מורידים עימם שנים של תסכול ועלבונות, וויתורים ואכזבות ומביאים עימם משב רוח רענן.

בעקבות התוצאות והתובנות שלי מהתהליך התעורר בי רצון עז לתרום מניסיוני, לתת תקווה ולעזור לאחרים שאני יודעת שממשיכים לסבול. החלטתי להקים ביחד עם אנשי מקצוע מובילים את העמותה למען אנשים החיים עם השמנה, וביום הבינלאומי להשמנת יתר שיתקיים ב-6 במרץ, נקיים את המפגש הראשון שלנו - "מסתכלים להשמנה בפנים". בלי שיפוטיות ובלי אשמה. אתם באים?

הכותבת היא עו"ד ליה משיח-כץ, תושבת בית דגן, נשואה ואם לשני ילדים. חברה באגודה למען אנשים החיים עם השמנה