מנהל מתחם הקורונה בשיבא: מוות ראשון - עניין של זמן
המבודדים כועסים עליהם, המשפחות מתרחקות מהם, והעבודה בתנאי סיכון מורטת את עצביהם. כך נראית בשבוע האחרון שגרת החיים המתוחה של הצוות הרפואי שמטפל בחולי ובנשאי הקורונה בשיבא. אבל מנהל המתחם, ד"ר גדי סגל, מעריך שהרע מכל עוד לפנינו, ושמקרה המוות הראשון בישראל מהמחלה הוא רק עניין של זמן. "גם אצלנו בצוות וגם לכל המדינה הזו יש תחושה של 'לי זה לא יקרה'", הוא אומר. "אבל אני חושש שזה יקרה בקרוב מאוד, ואנחנו לא ערוכים"
כשד"ר גדי סגל, מנהל מחלקה פנימית ט' במרכז הרפואי שיבא, קיבל על עצמו את ניהול מתחם הבידוד הראשון בישראל שהוקם לקראת חזרתם של הנוסעים מ"ספינת הקורונה", הוא לא העלה בדעתו שהמציאות תפתיע גם את הצוות הרפואי, כשרק בבדיקות שנערכו בארץ התגלה שחלק מהמאושפזים נושאים את הנגיף.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
"בימים הראשונים הייתה הרגשה שהכל מתנהל באופן שגרתי ופתאום אירוע רודף אירוע", הוא אומר. "התחלנו מ־11 אנשים שבאו ל'נופש מבצעי'. שניים מהם הפכו לחיוביים. ההיערכות של שיבא היא מאוד אגרסיבית, אבל עכשיו לא בטוח שגם זה מספיק. הכי קשה היא ההרגשה שאנחנו עומדים בפני מפולת שלגים. כל פעם נחצה סף היסטורי שאתה אומר עליו, 'אני לא מאמין שהגעתי לכאן'. כל יום מביא הפתעות חדשות".
ד"ר גדי סגל. כל יום מביא איתו הפתעות חדשות(צילום: יאיר שגיא)
מאז יום חמישי האחרון הגיעו למתחם ארבעה מבודדים נוספים: תושב אירוס, מאיר כהן, שנדבק באיטליה ואשתו, שנדבקה ממנו, אחד המטיילים שנדבק בנגיף בספינה והבריא, אולם שב והתגלה כחיובי עם חזרתו לארץ, ותושב מגדל־העמק, רוני ברגיל, שנדבק בטיול משפחתי לנאפולי. בימים הקרובים, הוא צופה, יגיעו לכאן מטופלים נוספים.
"אני מאוד חושש ממקרה המוות הראשון שנראה בישראל", אומר סגל. "גם לי וגם לצוות ולכל מי שסביבי ולכל המדינה הזו יש כל הזמן תחושה של 'לי זה לא יקרה'. אבל כשאני מסתכל באתרים שסופרים את מספרי החולים, המבריאים והמתים, ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה גם אצלנו, ואני חושש שזה יקרה בקרוב מאוד. ביום שימות החולה הראשון כולם יבינו שאנחנו בברוך גדול. אנחנו לא ערוכים לזה נפשית".
לדבריו, לא רק הציבור מדחיק את הפחד מהמחלה. "כולם מדחיקים, גם הרופאים. אנשים שלא מבינים בזה כלום מפרסמים כתבות בשם עצמם ואומרים שזו שפעת קלה. תסתכלו בגרפים באיזו מהירות אנשים נדבקים. שפעת פחות מידבקת, והיא הרבה פחות חידתית. המחלה הזו היא תעלומה. כשימות החולה הראשון בישראל נעבור מהדחקה לכאוס".
החיים במוסד רפואי שהוא סוג של מתקן מעצר לא קלים לאף אחד מאלה שנמצאים בו. לא למטופלים וגם לא לרופאים ולאחיות שמופקדים עליהם. "בית החולים שלנו מתנהל בצורה צבאית, כי למעשה החולים מאושפזים כאן בכפייה אבל עדיין צריך לקבל ולשחרר אותם כמו שצריך", מספר סגל. "האחיות הן אלה שלוקחות סימנים חיוניים מהחולים והן גם עונות להרבה מאוד בקשות ודרישות שלהם. המתקן הזה מנוהל כמו בית כלא: פותחים דלתות, סוגרים דלתות, מוציאים אנשים החוצה אבל לא נותנים להם לטייל יחד. הם רוצים חלב כזה, פפאיה כזו. יש להם המון דרישות. הם נמצאים כאן בכפייה, ולכן במובן מסוים הם אסירים שלנו. הם מאוד חוששים ומלאי טענות. זה מאוד־מאוד מובן. קחי כל בן אדם, תשימי אותו במצב שבו תקפה אותו מחלה חדשה שמפחידה את כל העולם, ותאסרי עליו לצאת מהחדר ולהיות במגע עם בני אדם - אנשים מתחרפנים מזה".
כולם מדחיקים את המציאות. גם הרופאים(צילום: דוברות שיבא)
כדי להקל עליהם, מספר סגל, עוברים המבודדים שיחות קבוצתיות עם פסיכולוגית, באמצעות מערכת תקשורת מתקדמת. "התמיכה הנפשית פה מטורפת. יש פלטפורמה שנקראת יוניפייר, שמאפשרת לחבר את הטלוויזיה עם שאר הטלוויזיות ועם הפסיכולוגית דו־כיוונית, כך שכולם רואים את כולם. זה נעשה פעמיים ביום. מי שחווה את זה עד עכשיו הם בעיקר מפוני הספינה. היא עושה להם מיינדפולנס ומאפשרת להם לפתוח את סגור ליבם. יש להם מאות שעות שיחה עד היום. שאלו אותם, בין השאר, אילו דברים טובים יצאו להם מהחוויה הזו. עולים שם דברים מאוד אישיים. כולם רואים ושומעים את כולם. עושים דינמיקה קבוצתית. זה מרשים בצורה בלתי רגילה. רואים שהם זקוקים לזה ונהנים מזה. חלק מהם כבר שאלו אם יוכלו להמשיך בזה גם בבית".
השג רה המתמשכת תחת איום ההדבקה נותנת לדבריו את אותותיה גם באנשי הצוות, ובראשם האחיות. בכל זמן נתון יש שלוש אחיות כאלה, ואחות רביעית שתפקידה לפקח כי התנאים למניעת הדבקה בנגיף נשמרים בקפדנות. "האחיות מתחילות לקרוס", הוא אומר. "זה מקום קשה נפשית ופיזית. אנחנו ממש בנוהל קרב. במחלקה רגילה יש גם פונקציות שכאן אין לנו, כמו כוח עזר, שבהיעדרו האחיות נאלצות לבצע עבודות נוספות".
קושי נוסף שמכביד על הצוות שמופקד על הטיפול בקורונה הוא הבידוד החברתי שנכפה עליהם. סגל מגלה שהחברים ואפילו בני המשפחה מתרחקים מצוות המתחם. "העולם נטש אותנו קצת", הוא אומר בעצב. "אנשים לא רוצים לפגוש אותי. אני לא מאשים אף אחד. אנשים מאוד פוחדים. חוסר הוודאות באמת ענק".
לדבריו של סגל, נוהלי ההתמגנות שונו מאז כניסת החולים למתחם, עם ההבנה שהמחלה מידבקת יותר ממה שחשבו בתחילה. "כל גישה למתחם נעשית בסרבל. שלוש פעמים ביום מכניסים למבודדים אוכל וציוד אחר, ופעם ביומיים־שלושה לוקחים מהם משטחים לבדיקת הנגיף. פעם ביום נכנסים אנשים לבצע טיהור וחיטוי בחדרים. יש לנו נוהלי התלבשות והתפשטות, שבהם יש סדר מסוים של פעולות. אתה עושה את זה מול אחות מניעת זיהומים שמשגיחה עליך. האחיות עושות את זה המון פעמים ביום, ויש חשש גדול להידבק".
על סמך הניסיון בארץ ובעולם, סגל לא אופטימי לגבי מה שצפוי לנו בעתיד הקרוב. "לדעתי, צריך יהיה להשאיר בבית אנשים שנושאים את הנגיף אבל אין להם סימפטומים, ולהעביר לאשפוז רק את החולים. חייבים להכין את המחלקות הפנימיות לקלוט כמות אדירה של חולים, במיוחד מבוגרים. כרגע יש לנו מזל שאנשים עם מחלות כרוניות בגיל 80 לא טסים הרבה, אבל בקרוב מאוד הם יידבקו בארץ. אני לא רואה שמישהו ערוך לזה. משרד הבריאות חייב להקים עוד מתקנים כאלה במהירות".
זה מה שידוע על הקורונה:
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר גדי סגל
צילום: יאיר שגיא
מומלצים
