המחלה ששינתה את חיי - וגרמה לי להיות רופאה טובה יותר

עד לפני שנתיים הייתי רופאת משפחה קונבנציונלית שעבדה בשיטה קונבנציונלית. הייתי (ועודני) בעלת מרפאה עצמאית שמאוישת בפקידת על, השתמשתי במוקד תורים ממוחשב, ניתן היה לקבוע אליי תורים דרך האפליקציה, היו לי מטופלים בשפע לא הגיוני (עבור רופא בודד), נמניתי על צוות ההדרכה של המחוז שלי, היו לי מתמחות שהדרכתי באהבה רבה, בית נחמד במושב ושלושה ילדים. זה נשמע כמעט מושלם, לא?

עבדתי במרפאה שלי, בחדר המסוגנן שלי, פקידת העל קיבלה קהל בחדר ההמתנה, פציינטים קבעו תור דרך אפליקציית התורים (או על ידי המזכירה), חלקם הגיע ללא תור. חלק הגיע ללא תור מיוזמתו וחלק קיבל עידוד פעיל מהמוקד להגיע למרפאה כי היא "פתוחה".

מסוגלים לדמיין סיטואציה שבה אני עובדת ביום שישי, כשבערב-שבת אני צריכה לארח את כל המשפחה ובשעה 11:40 נכנס פציינט לחדר, מתיישב עם "בעיה" ומודיע "ראיתי שאת פתוחה אז נכנסתי"? הוי הביטוי המזעזע הזה: "את פתוחה אז נכנסתי". כמה שהוא אטם אותי, לא תאמינו. הידיעה שאני שקופה למטופל ומבחינתו אני ספקית שירותים, שאין לה חיים ואין לה שבת, כיסחה את הנשמה השירותית שלי. ויש לי כזו. זו אחת הסיבות שבגללן הייתי מועדת לפורענות יותר מרופאים אחרים.

מערכת הבריאות - קיראו עוד

רופאת משפחה: הפסיקו להתייחס אליי כמו פקידה

רופאה לא קונבנציונלית במערכת קונבנציונלית. ד"ר אילנה לאוף

התחלתי לתעב את חיי המקצועיים

עם השנים ריווחתי את התורים. עברתי מעשר דקות למטופל ל-15 דקות. בשנת 2011 התחלתי לאבחן ADHD, אותם ראיתי שעה שלמה. למרות זאת, מערכת גלגלי השיניים המשומנת לכאורה, טחנה אותי לאט לאט לאבק. נעים להכיר - זו הייתי אני בעצמי, ד"ר דאסט.

ד"ר דאסט התחילה לתעב הכל. את המרפאה שלה, את ארגון הבריאות שעבדה בו, את מוקד התורים, את אפליקציית קביעת התורים, את צלצול הטלפון ואפילו את קו הטלפון של בזק, שאיפשר למי שרוצה להתקשר, לדרוש באסרטיביות/תוקפנות תור או שירותים אחרים, לחולל מהומה איך שבא לו ולהפוך את פקידת העל שלי לשפחה חרופה. וגם אותי. מוקד התורים השחיל בין התורים מטופלים-אסרטיביים, בחירום עלק, והמושג "פתוחה" לא רק שהפך לווירטואלי אלא גם לוויראלי.

חלק מהמטופלים ביקשו לעצמם, לעיתים בחמדנות, תוחלת חיי נצח וזה באמצעות אין ספור בדיקות חוזרות ומיותרות, תורים חוזרים ובדיקות של ה-כ-ל. חלק, כשהיו מצוננים, ביקשו יום אחרי, "שאקשיב לריאות שלהם, שמא משהו התחדש שם..", ועוד. היריעה קצרה מלתאר.

בזכות השמיים הפתוחים הפכתי להיות גם "מרפאת מטיילים". כולם התחילו לנסוע לחו"ל כמו משוגעים (הוי, תודה קורונה שעצרת את זה), ביקשו תרופות לפני, בדיקות אחרי, מכתבים לביטוח וחיסונים. חברות הביטוח מצידן התחילו לדרוש פתק או אישור על כל נקודת חן. אט אט, כמו עם הצפרדע שבישלו בהדרגה במים חמים בלי שהבינה במועד שהיא חייבת לקפוץ מהם החוצה, במקום לרפא חולים הפכתי ל"תומכת בילויים ואיכות חיים", ב"כמעט חינם". סליחה, ממש בחינם.

כל התבוננות שלי בלוח התורים הממוחשב גרמה לי לעוגמת נפש או לדופק מואץ. ראיתי שמות של מטופלים שגזלו שוב ושוב, על פי שיקול דעתם הבלעדי, זמן יקר בלוח התורים שלי. העברת כרטיסים ומנייתם היומיומית והרבעונית (על מנת ללקט איכשהו שכר הוגן ולהיות דומה לקבוצת השווים לי), ליקוט ורישום "נקודות" (מן מנגנון לעיבוי השכר. רשמת קיבלת, שכחת - זבש"ך) - הטריפו אותי. ועדיין מטריפים.

הגעה הביתה אחרי יום עבודה לוותה ביכולת דלה להפיק קול מהפה. הפקתי בעיקר המהומים רצוצים ותיפקדתי במוד בסיסי: אוכל, כביסה, כלים. לקחתי חופשות, חיפשתי בעצמי במיקרוסקופ רופאים מחליפים ראויים, נסעתי לחו"ל, נרשמתי לכנסים ולהרצאות, הדרכתי מתמחים, פיתחתי תחביבים, דיברתי עם עמיתים ו...שום דבר לא באמת ריפא אותי.

מכירים אלרגיה קשה לבוטנים? רק מריחים בוטן וחוטפים "אנאפילקסיס"? זה גם מה שקרה לי. יכולתי לחזור מחופשה קסומה וביום השיבה, עומס בלתי נסבל או מטופל מתמקח או מטופל שהכריז עליי כ"פתוחה" ונכנס ללא תור, גרמו לי לתגובה אלרגית סוערת. החופשה למותר לציין, הייתה כלא הייתה. לא התרחש איוורור, לא קרתה "החלמה" ולא נעליים.

אהה.. ושכחתי את "התובעניים" או בשמם האחר "המטביעים". כמו המטופל העשיר שהיו לו ביטוחי בריאות מכאן עד מחרתיים וכל כמה ימים הוא "לקח" לעצמו תור ממוחשב והגיע אליי עם מכתב ארוך והזוי של אחד מצבא יועציו הפרטיים, ובו הוראות תפעול מפורטות לרופאת המשפחה.

הבדיקות שהומלצו היו לעיתים מיותרות, לעיתים בלתי הגיוניות, בד"כ בזבזניות ובעיקר מקוממות. הוא שילם לכל יועץ כזה בין 900 ל-2,000 שקלים לפגישה ואילו אני קיבלתי עליו תגמול הזוי של כ-50 שקלים לחודש, לא משנה כמה פעמים הוא הגיע וכמה זמן הוא גזל מחיי. מי שתוהה אם זו האמת אז כן!

אפרופו בענין "שוק חופשי" ועמיתיי היועצים הפרטיים, השכר שלי כרופאה עצמאית לא עלה ריאלית מאז 2003. ואם עלה, עלה באחוזים בודדים. שכר הרופאים הפרטיים עלה משנת 2003 לעומת זאת במאות אם לא באלפי אחוזים.

בשנת 2003, רופאים פרטיים ישבו בבדרך כלל שעה שלמה עם מטופל וגבו 400-500 שקלים לפגישה. היום יש רופאים (יסלחו חלק מעמיתיי האונקולוגים) שגובים בין 1,800 ל-2500 שקלים עבור פגישה של 15 עד 20 דקות. כיון ששילמתי לאחרונה סכום כזה בעצמי (עבור בת משפחה), נוכחתי שזה אמיתי.

חורבן מערכת הבריאות

בשנים האחרונות, במקביל לחורבני האישי כרופאה קונבנציונלית במערכת קונבנציונלית, מערכת הבריאות הלכה ונחרבה אל מול עיניי המשתאות והנחרדות. שנים רבות דימיתי אותה לעגלה במדרון. כל עוד המדרון היה עם שיפוע מתון זה היה נסבל. אט אט, כמו בכל סיפוח זוחל, המדרון שינה שיפוע ונהיה תלול והעגלה החלה לדהור. בחודשים האחרונים זאת דהירה מטורפת. צריך מערכת בלמים משובחת במיוחד כדי לבלום אותה, אבל בשוק חופשי ועם רופאים תשושים, נראה שאי שם מחכה לה ולקרונות שלה קיר להתרסק עליו.

אנרגיית המערכת מתועלת לטעמי למקומות שגויים. היא שואפת להחלת תוחלת חיי נצח ומצדיקה את זה בינה לבינה ב"קדושת החיים" וב"עלות מול תועלת". היא מממשת את זה על ידי "מדדי איכות", שהפכו את העבודה בשטח ללא הגיונית וגררו את קופות החולים והסניפים לגופים שמנהלים תחרויות על עמידה ביעדים ובמדדי איכות, כדי לזכות בכסף נכסף ממשרד הבריאות. בלהט התחרות, נמחצים רופאי המשפחה שצריכים לספק את סחורת ה"יעדים" ומדדי האיכות.

לעיתים מחליט הארגון לקצר תהליכים ולזמן בעצמו מטופלים לבדיקות, שמטרתן אחת: האבסת מפלצת מדדי האיכות. המטופלים (המבולבלים) לא יודעים מי באמת אחראי עליהם - הארגון שזימן אותם לבדיקות או הרופא שלהם. המטופל המבולבל (שלא באשמתו), שהוא בד"כ חולה כרוני, סימן וי על המעקב התקופתי (למרות שהבדיקות שנלקחו הן חלקיות ומינימליות), הארגון או הסניף המתחרה סימן וי על מדדי האיכות, על הרופא שבאמצע בכלל דילגו, והבלגן חוגג.

במקביל, טכנולוגיות רפואיות נוסקות בגרף אקספוננציאלי ועלותן בדרך כלל יקרה.

בינה-מלאכותית תסייע בהמשך לעבודה הרפואית אבל האם היא תפחית עומס? האם היא תתעל את רופאי העור להיות רופאים פנימאים או פסיכיאטרים? האם היא תשקם את מי שנשמתו הטיפולית נטחנה לאבק?

במערכת הקורסת, הביטוחים הפרטיים שהיו פעם "ליתר בטחון", הפכו לשימושיים לקביעת תורים לרופאים בלתי נגישים. ניסיתי לאחרונה להשיג עבור עצמי תור לראומטולוג. אני גם פרסונל וגם אסרטיבית ובמסלול רגיל, קיבלתי בפברואר תור ליוני. המטופלים הולכים בהמוניהם לרופאים פרטיים. פעם הם הלכו "כי ממילא יש החזר, אז למה לא". היום הם הולכים כי אין תורים במערכת הציבורית.

החזקים ובעלי הקשרים מפעילים כח בלתי סביר ומקבלים תורים במהירות הבזק. לכולם יש חברים, דודה, בוס - שעוזרים להם. המרפקנים הם אלופי העולם והם משתלטים על כל נתח תור או בדיקה, בין אם צריך ובין אם לא. כל ד'אלים גבר.

הפוטנטיות שלי כרופאה בקידום תורים למטופלים שצריכים רפואה בהקדם, הלכה וירדה עם השנים. אין תורים זמינים והמכונים למיניהם גם הם גדושים. למי גם יש זמן או כח להתקשר למוקדים טלפוניים? מענה אנושי אין. למרבה המזל במצבי קיצון הכל עובד מייד, מהר וביעילות.

הגוף אותת לי לעצור

הגוף התחיל לאותת לי לעצור

המדרון הלך ונהיה תלול וחלקלק ואז, בינואר 2016 עברתי ניתוח אורטפדי גדול באיבר חיוני, זה שמחזיק את הראש שלי, קוראים לו צוואר. הניתוח הזה היה אמור לעצור את הריצה שלי אחרי הזנב של עצמי והוא אכן עצר. אבל הצורך לטפל ולרצות את כל העולם, נותר. כדי ללמדני לקח, חטפתי באפריל 2016 דלקת מוזרה בחוט השדרה הפגוע שלי וטופלתי בסטרואידים במינון גבוה למספר חודשים.

זה היה תענוג די מפוקפק. הייתי בהיפומאניה, חוויתי גאונות, צמחו לי שערות בכל מיני מקומות מפתיעים, פיתחתי חיבה זמנית למוזיקה מזרחית רועשת ועוד. אבל כאן כבר נעצרתי.

לא יכולתי יותר לעבוד כפי שעבדתי קודם. למרות הצוואר הדפוק ובזכות העצירה, למוח שלי הגיע סוף סוף חמצן כראוי. מוח מחומצן הוא מח שמסוגל לעשות פרוססינג. מוח שלכוד כל היום במשימות מתישות ואין סופיות לא יכול לעבד כלום כראוי.

ד"ר דאסט חזרה אחרי הטיפול בסטרואידים לעבודה חלקית, וחזתה במערכת המחורפנת, מתחרפנת אפילו עוד יותר. אבל אז הסתבר לה שעם מוח מחומצן, אפשר היה להתחיל לחולל שינויים. התחלתי בצעדים קטנים ומהוססים.

בשנת 2017, כשנה וחצי לאחר הניתוח, התחלתי לסבול מכאב גוף בלתי נסבל ועייפות. מצאתי את עצמי שורצת כמו היפופוטם באמבטיות חמות או לחילופין, במקלחות חמות. הקטע היה שלפני כן בכלל לא סבלתי אמבטיות. כל יום, כל היום, שאפתי למקלחת או אמבטיה חמה. או שרציתי לישון. לקראת סוף השנה הזו, באחד מהטיפולים אצל הפיזיותרפיסטית שלי היא שאלה בעדינות אם אין לי בטעות פיברומיאלגיה. לי?!, שאלתי בתדהמה. "זו מחלה של המטופלות הכי מג'וננות שלי", אמרתי לה. אז כן. זה מה יש והשאר היסטוריה. גם יצאתי סופית מהארון וגם יכולתי להוציא את התכניות שלי מהמגרה לפועל.

פיברומיאלגיה היא מחלה שאינה ניתנת (עדיין) להוכחה מעבדתית או הדמייתית, מחלה פלוקטואנטית עם יחסי ציבור משופרים לאחרונה. הפכתי למטופלת מג'וננת של עצמי, בעלת מערכת סנסורית משובשת בעליל. אבל החלטתי גם לנסות לנהל את הפיברומיאלגיה ולא לתת לה לנהל אותי, וגם לנהל מחדש, בדרך שלי, את המרפאה שלי.

כרופאת משפחה במרפאת-סולו (תודה גדולה לאלוהי הווטסאפ וקבוצותיו המופלאות שמקשרות אותי בזמן אמת לעמיתיי הרופאים), הבנתי שאני לא יכולה לתת עוד למערכת לשלוט בי, ושעלי למעשה לשלוט בה. My-way or No-way אמרתי לעצמי שוב ושוב את המנטרה: או שבדרך שלי, או שאני פורשת.

שליטה זה שם המשחק בענייני שחיקה מקצועית. כשהשליטה בחיים שלך, בעבודה שלך ובסדר היום שלך הולכת לאיבוד, סיכויי השחיקה ממריאים אל על. כשם שאל על מתרסקת, כך מתרסק גם הרופא השחוק.

בענייני ניהול: ראיתם פעם ילדים בגן שמנהלים את הגן ואת הגננת? נכון שלא? גם אני לא.

סילחו לי על ההשוואה הבוטה של אזרחי ישראל לילדי-גן ושל מדינת ישראל לגן, אבל האם חשבתם פעם על זה שמתן פריווילגיה למטופלים לנהל את הלו"ז של הרופאים, מזכיר קצת את הסיטואציה הנ"ל? משבר הקורונה עוזר להבין את ההשוואה. באו הגננות – ביבי, ליצמן וסימנטוב והחליטו ש"הגן שלנו סגור". וראו איזה פלא, הוא נסגר.

כדי לשרוד כרופאה ולא לאבד את זה לגמרי, החלטתי לנהל את המרפאה שלי אחרת וביצעתי מספר מהלכים:

התנתקתי ממוקד התורים ומאפליקציית התורים.

ריווחתי את התורים ל-20 דקות (שלושה מטופלים לשעה) ויש לי זמן בשפע לכל מטופל שאני פוגשת.

הפחתתי את שעות העבודה שלי באופן דרסטי.

חסמתי את המרפאה למטופלים חדשים ועודדתי מטופלים לעבור לרופאים אחרים.

מי שלא עודדתי אותי אותו וסלד מהפחתת הנגישות שלי או משיטת העבודה החדשה שלי, עבר בעצמו. זה היופי בארגון שלי, שהרופא והמטופל אינם בחתונה קתולית.

פיתחתי שיטה לסינון תורים לא נחוצים כך שקביעת התורים נעשית על פי צורך קליני ולא על פי רצון שרירותי של המטופל (למעט ביקורי-שגרה תקופתיים בחולים כרוניים).

התוצאה של השינוי הזה היא שאני מרוויחה פחות וחיה יותר, ימי שישי הולאמו והם שלי, למוח שלי מגיע חמצן, אני עדיין רופאה, אני מטיילת וכותבת והנה, אני כאן, בגן שלנו הסגור.

הכותבת היא רופאת משפחה