.jpg)
את לא חייבת כלום
מאז שהתחילה מגפת הקורונה, כולם רק אומרים לי "מה אני חייבת", אבל האמת היא שאנחנו לא חייבות כלום ושום דבר מלבד להחזיק את השפיות שהולכת ונמוגה עם כל הלחץ שמופעל עליה
מאז שהתחילה הקורונה אני בלחץ. מיגרנות, כאבי בטן, אכילה רגשית שהיא מאוד פיזית, כל הסימפטומים נמצאים שם, כולל סיוטים בלילה. בסיוטים שמלווים אותי גם במהלך היום אני שומעת רק שתי מילים שמכניסות אותי ללחץ: "את חייבת!".
את חייבת לצאת עם קורס אינטרנטי! את חייבת לעשות לייב בפייסבוק! פעמיים ביום! לפחות! את חייבת זום וסמינר ו-וובינר והרצאה און-ליין. את חייבת להירגע. את חייבת מסכה. ושורשים. ואלכוג'ל. ואלכוהול לחיטוי (ולהרגעת העצבים). את חייבת למלא את המזווה, חייבת נייר טואלט (ברור, עם כל האוכל הזה), חייבת לראות את הסרטון המצחיק המפחיד הדבילי שקיבלת חמישים פעם מקבוצות חדשות שצירפו אותך בלי לבקש רשות.
את חייבת זוגיות. חייבת להתחתן. חייבת לעשות ילדים. חייבת לעשות שיעורים עם הילדים. חייבת לאהוב אותם גם כשהם מתנהגים מגעיל. חייבת לדבר עם בעלך שלא דיברת איתו כבר עשרים שנה. חייבת פרק ב'. חייבת להעסיק את עצמך. חייבת.
דיייייייייייי. אנחנו לא חייבות כלום ושום דבר מלבד להחזיק את השפיות שהולכת ונמוגה עם כל הלחץ שמופעל עליה. איך נירגע ונרגיע את היקרים לנו, כשהסביבה מפציצה אותנו במידע אינסופי בפרקי זמן שלא נותנים למוח להתאושש?
גם בימים שבהם עבדתי לתוך הלילה לא נגמרה לי הסוללה בנייד בכזאת מהירות. כל אחת חייבת לשתף, לספר, לפרוק מתחים, וזה היה בסדר אילולא הכמות הבלתי הגיונית של מסרים שהעיניים שלנו קולטות בשברירי שניה ומשדרות למוח.
לכי עם הלב שלך
המגפה לא מפחידה אותי, אני מהיצורים המוזרים האלה שאומרים "יהיה בסדר" וחיים במדינת לה לה לנד שבה באמת הכל נהיה בסדר, בתוספת עשר קלמנטינות ביום ליתר ביטחון וליתר ויטמין סי.
ה"את חייבת" הזה מפחיד אותי, כי הוא לא נותן אנרגיה אלא מחליש. הוא גורם לי להרגיש פחות יעילה, יותר כבויה, עצלנית. הוא גורם לי להרגיש לא מספיק טובה בעיני עצמי, שזה יותר גרוע מכל וירוס, כי זה עולה בטור פיזיקאי (אין מושג כזה, אבל אם יש טור הנדסי מה אכפת לי להשתמש במקצוע השני הכי שנוא עליי אחרי של"ח).
רגע, שנייה, תנו לנשום. עבר עלינו מכבש, שיטח אותנו לקרקע, אי אפשר לקום בקפיצה ולהתחיל לרוץ. צריך להתרומם לאט, להתיישב על המדרכה, לבדוק אם נשברה צלע או שרק השתפשפו הברכיים. צריך לחטא ולחבוש ולנוח קצת, על מנת שיהיו כוחות להתרומם וללכת.
עברנו טראומה עולמית, אנחנו עדיין עוברים אותה. סדרי עולם השתנו במחי יד (תרתי משמע), דפי ההיסטוריה נכתבים כעת מחדש כשאנחנו גיבורי המחזה שסופו בלתי ידוע.
תנשמי עמוק. תנוחי. העולם ימשיך להתקיים (או לא) גם אם לא תעשי שום דבר.
את לא חייבת כלום, לאף אחד, אף פעם, ואף אחד גם לא חייב לך. תשאלי את עצמך רק שאלה אחת: "מה אני רוצה?" ותלכי עם הלב שלך, לא עם העדר, ששועט קדימה ונוגח, בלי לצאת רגע הצידה ולהתבונן בכולם דוהרים אל הלא נודע.
שלך,
גאיה קורן
מנטורית להערכה עצמית, מרצה "לעשות מהלימון לימונצ'לו" ועיתונאית בידיעות אחרונות.
*הטור נכתב בלשון נשית אך נכון גם בלשון גברית*
לפנייה לכתב/ת 
