ה"אנשים השקופים" שנלחמים בקורונה
עובדי בתי אבות, מוכרנים בתחנת דלק, מתדלקים, אנשי תחזוקה וניקיון, עוזרות בית, מדריכים ומטפלים של אנשים עם צרכים מיוחדים ורבים אחרים, שקופים לכאורה ולמעשה בלעדיהם לא היינו שורדים לרגע בעולם הזה. אנחנו חייבים להצדיע להם על עבודתם, וכשייגמר המשבר - גם לתגמל אותם כראוי
מאמר זה נכתב בנימה אישית על רקע ימי קורונה אלו, שבהחלט יש לנו מה ללמוד בם ומהם. אני אב לגבר עם צרכים מיוחדים שגר ב"בית לחיים" בינוב, פרדסיה. בימים אלו האנשים עם הצרכים המיוחדים נכנסו לסגר של "סגר מרצון" ואין אנו, הוריהם, יכולים לקחתם לחופשות הרגילות שלהם.
בני הגדול, הסב את תשומת לבי והצביע על עבודת הקודש הסיזיפית שמבצעים המדריכים שחיים עם ילדי. הוא הצביע על האומץ, הנחישות, ההקרבה וההשקעה של המדריכים שחיים במשמרות סבב גברים / ילדים אלו ושאינם זוכים להכרה או למחיאות כפיים וזה מגיע להם, בוודאי על רקע משכורות המינימום של אנשים כמותם.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
העבודה של אנשים אלו היא תמצית הגבורה והמסירות האנושית
"האנשים השקופים", כמוכרנים במרכול, כזבנים, כמתדלקים, כעובדים עם זקנים. לאנשים אלו מוקדש במאמר האישי הזה, בלעדיהם לא היו לנו חיים נורמליים ועליהם נצטרך לחשוב כשייגמר המשבר הזה, גם בנושא תגמול.
בתוך חברה הנאבקת על בריאותה הפיזית והנפשית, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביולוגי / בריאותי, אך טבעי שכולנו מתרכזים ברופאים ובצוותים הרפואיים ובאנשי מד"א והמשטרה, אבל שוכחים את אלו שבמעונות לילדים עם צרכים מיוחדים, קרי, המדריכים שלהם ואת אלו המוכרים במרכולים ובתחנות הדלק, תמורת שכר מינימום ועל אלו, המכונים בכתבה זו, "האנשים השקופים" כדאי, צריך ויש לדבר, לשוחח ולהריע למאמציהם הכבירים.
נחשפתי, בנסיבות חיי, למתרחש כרגע בבתי אבות ובבתי דיור מוגן, הן לזקנים והן לאנשים עם צרכים מיוחדים ונדהמתי לטובה. מצאתי אנשים ראויים המגיעים במשמרות לעבודה סיזיפית ותובענית, ומנסים להסביר לגבר אוטיסט שאין הוא יוצא לחופשה כי בחוץ יש משהו מפחיד יותר.
בעיניי זו הגבורה, זו המסירות, זו תמצית ההוויה, הישראלית ולכן עלינו להריע, להצדיע, לכבד וביום בו יסתיים המשבר הקורוניסטי המאיים, גם לדעת לתגמל אותם כנדרש.
ההבנה שחברה או משימה או מבצע נבנים סביב הפרטים הקטנים ביותר, חייבת לחלחל לשכבות הנמוכות ביותר והבסיסיות ביותר של התודעה הצרכנית והחברתית שלנו.
עובדי בתי אבות, מוכרנים בתחנת דלק, מתדלקים, אנשי תחזוקה וניקיון, עוזרות בית, מדריכים ומטפלים של אנשים עם צרכים מיוחדים ורבים אחרים, שקופים לכאורה ולמעשה בלעדיהם לא היינו שורדים לרגע בעולם זה.
ה"אנשים השקופים" הללו מרוויחים שכר מינימום, אבל ההבנה שבריאותנו הפיזית והנפשית מושתת עליהם, חייבת להוביל למצב שאחרי סיום המצב הנוכחי, משרדי הבריאות והרווחה ידחפו את האוצר והמעסיקים הפרטים לתגמל ויותר את הלוחמים האלה בחזית הבריאות ובריאות הנפש שלנו ושל ילדינו והורינו.
חברה בריאה נמדדת בחוסנה ועמידותה בזמן משבר בכל תחומי החיים וגם בתחום השקוף, הקטן והכה חיוני הזה של עולם החלשים והמוחלשים.
ד"ר אבי ביצור הוא ראש לימודי זקנה בבית ברל
לפנייה לכתב/ת 
