הייתי שבוע מונשם ומורדם - הבעיה היא לא עם מכונות ההנשמה
אחרי שאביחי שניר היה מאושפז בטיפול נמרץ מונשם ומורדם בזמן שפעת החזירים, הוא מבין היום שמה שבאמת חסר לנו זה לא מכונות הנשמה, אלא דווקא בדיקות, וציוד להגן על המשאב הכי חיוני: הצוותים המטפלים בחולים. אם זה לא יהיה לנו - אז מצבנו בכי רע
לא הייתה לי קורונה, ואני מקווה מאוד שגם לא תהיה. אבל לפני כמה שנים, שילוב של שפעת חזירים עם דלקת ריאות הביא אותי לטיפול נמרץ. הייתי מורדם ומונשם שבוע או קצת יותר (אף פעם לא ניסיתי לברר). אחרי זה ביליתי עוד כחודשיים כשאני רק מונשם. דבר אחד למדתי בתקופה הזאת: בניגוד למה שהפוליטיקאים אומרים, מכונות הנשמה זה לא המצרך הכי חשוב היום.
מה שחסר זה לא מכונות הנשמה. זה צוותים שיפעילו אותם: רופאים, אחיות, טכנאים, כוח עזר. חולים מורדמים תלויים בצוות, לא פחות וכנראה שאפילו יותר מבמכונת ההנשמה. מה גם שהנשמה זה לא רק טיפול נמרץ. בדרך הקשה למדתי שבחלק מהמקרים, חולים שהריאות שלהם נפגעו חייבים לעבור תהליך של שיקום נשימתי במחלקה ייעודית, לפני שאפשר לגמול אותם ממכונת ההנשמה.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
להחזיר את האנשים לתפקוד אחרי שיקום נשימתי
חלק גדול מהאנשים ששכבו איתי במחלקה כזאת היו אנשים מבוגרים יחסית שמערכת הנשימה שלהם עברה טראומה. כך שאני מניח שגם חלק לא קטן מנפגעי ה-Covid-19 יזדקקו לטיפול שכזה.
כששלחו אותי למחלקה לשיקום נשימתי, אחת האחיות מטיפול נמרץ אמרה לאמא שלי ששם אסור לעזוב אותי לרגע. כי בטיפול נמרץ יש אח על כל שני מונשמים, אבל בשיקום נשימתי יש מחסור בכוח אדם, אז שם יש אח על כל 6 -7 מונשמים. כמה שהאחות רחל צדקה!
אני לא אשכח איך בלילה אחד בשלוש בבוקר, הרגשתי שאני נחנק וגיליתי שכל הניסיונות שלי לצלצל בפעמון כדי להזעיק עזרה עוזרים כמו כוסות רוח למת. מי שהצילה אותי באותו לילה הייתה חסידת גור שהתנדבה לשמור על השכנה שלי לחדר, ושרצה להעיר את האחים שנרדמו כי הם עבדו כבר משמרת שנייה באותו יום. בלילה הראשון במחלקה, מי שעזר למשפחה שלי היה קצין דרוזי שהשגיח על אחיו. לפעמים באמת כל בני האדם אחים, רק חבל שאנחנו צריכים להגיע למצבים הגרועים ביותר כדי לזכור את זה.
"לכל הציוד בלי האנשים אין שום משמעות"
אז אם מישהו חושב שיחברו אנשים במצב קשה למכונות הנשמה, ישאירו צוות מצומצם להשגיח על כולם, והאנשים האלה יחלימו ויחזרו לתפקד בתוך חודש-חודשיים, הוא טועה מאוד. בעיקר כי בתנאים הנוכחיים, אפילו המשפחה הקרובה לא יכולה להישאר ליד החולה ולעזור לצוות. אם האנשים שחוברו למכונת הנשמה לא יקבלו את הטיפול הנדרש כדי להיגמל ממנה, הם עשויים להיות מחוברים אליה הרבה מאוד זמן, אולי אפילו לכל מה שיישאר מהחיים שלהם. גם בלי Covid-19 שמשתולל בחוץ, ראיתי אנשים, אחד מהם יותר צעיר ממני, שזה מה שקרה להם.
כך שהדבר הכי נחוץ כרגע זה לא מכונות הנשמה. זה בדיקות, וציוד להגן על המשאב הכי חיוני: הרופאים, האחיות, הפיזיוטרפיסטים, וכל שאר הצוותים. אותי הצילו ד"ר מאיר, ד"ר גולובצ'יק, ד"ר דגן, ד"ר גרשמן (כמה כעסתי עליה אז, וכמה אני מודה לה היום!), ה-יוליות, והחמודים. בלעדיהם, לכל הציוד האחר אין שום משמעות, ואותם, אי אפשר לייבא מחו"ל.
אז היה נחמד אם הפוליטיקאים היו אומרים פעם אחת את האמת, ולוקחים אחריות על כך שבשלושת החודשים מאז שהווירוס התחיל לטייל בעולם, הם לא דאגו להביא את הציוד הכי בסיסי. כל מה שהם אומרים לנו עכשיו, נועד רק כדי להסיט את תשומת הלב מהעובדה שאת מה שחסר באמת, קשה מאוד להביא עכשיו.
הכותב הוא מבית הספר לבנקאות ושוק הון באקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
