לשנה הזאת בני חורין
החג הזה אינו ככל החגים. אין בו אווירת חג אמיתית ומוכרת ומחבקת. הוא עצוב. מסוגר. חרד מיום המחר. ולרבים מאיתנו גם בודד מאוד. אבל החיים נמשכים. ואנחנו עדיין חיים. ובחיים, מי שלוקח אחריות על חייו יכול לשנות אותם. יכול להוציא את עצמו מחושך לאור
עוד מעט ייפרשו המפות. עוד מעט יונחו הצלחות. עוד מעט היין יימזג לתוך הכוסות. המצות יכוסו. ההגדות ייפתחו. המבטים יתלכדו. ואנחנו נשב, מקולחים, בבגדים נקיים, ונקרא את הסיפור שאנחנו מכירים כל כך טוב על צאת בני ישראל ממצרים, מעבדות לחרות. כמו בכל שנה ושנה.
כי ערב חג.
אלא שהחג הזה אינו ככל החגים. אין בו אווירת חג אמיתית ומוכרת ומחבקת. הוא עצוב. מסוגר. חרד מיום המחר. ולרבים מאיתנו גם בודד מאוד. משפחות נקרעו. הורים הופרדו. הגעגועים פוצעים אותנו עמוקות. והלב נשבר לחתיכות קטנות ושורטות. ספק אם יהיו חיוכים רבים הלילה ליד השולחנות העמוסים בכל טוב. החג הזה הוא השנה, יותר מתמיד, חג של חשבון נפש.
בכל שנה אנחנו יושבים ליד שולחן החג ושרים "לשנה הבאה בני חורין". אנחנו שרים את השיר הזה ושירים אחרים מתוך ההגדה כישראלים חופשיים, גאים בעצמנו ובמדינתנו. ואילו השנה אנחנו כלואים בבתים, כפו עלינו עוצר, ואיננו יודעים מתי נשתחרר מבית הסוהר. חוסר הוודאות מנקר במוחו של כל אחד מאיתנו. אנחנו מפוחדים. מבולבלים. ובעיקר מרגישים שאין לנו שליטה בחיינו. ושגורלנו נלקח מאיתנו.
אבל החיים נמשכים. ואנחנו עדיין חיים. ובחיים, מי שלוקח אחריות על חייו יכול לשנות אותם. יכול להוציא את עצמו מחושך לאור. מאפלה לתוך פניה של השמש הבוהקת. מיגון ומעצב לשמחה ולאושר. כן, גם עכשיו. כן, דווקא עכשיו.
הסגר איפשר לנו להתבונן בעצמנו
הסגר שנכפה עלינו חשף אותנו במערומינו. בלי עבודה. בלי תואר. בלי מכונית. בלי חו"ל. בלי הנאות החיים הקטנות. וגם הגדולות. רק אנחנו. כמו שאנחנו באמת. מתחת לכל המסכות, התירוצים, העמדות הפנים והשקרים שבהם אנחנו מלעיטים את עצמנו במשך כל השנה. לאורך כל החיים.
פתאום אנחנו מביטים בראי. פתאום אנחנו מתבוננים אל עצמנו. פתאום אנחנו מגלים את הריקנות ששוררת אי שם בתוך הבטן, במעמקי הנשמה. פתאום אנחנו מבינים. בהנחה שאנחנו רוצים להבין. פתאום יש לנו הזדמנות.
להיות בני חורין. לשנה הזאת בני חורין. לא בשנה הבאה. עכשיו. אחרי שהסגר יוסר. ונחזור לחיים הרגילים. רגע, האם אנחנו בכלל רוצים לחזור לחיים הרגילים?
האם היינו מאושרים לפני הסגר? האם הגשמנו את עצמנו לפני הסגר? האם חיינו כפי שרצינו לפני הסגר? האם היינו כנים עם עצמנו לפני הסגר? האם ידענו בכלל מי אנחנו לפני הסגר? או שלא.
אז אולי שקענו בשגרה נוחה מדי שלא היתה השגרה שלנו. שגרה של ריצוי. של ויתור. של ריחוק מעצמנו. שגרה שהיתה ונותרה וסירבה להשתנות והתיישבה על הספה עד שהספה נשברה. ואולי טוב שכך. כי עכשיו אפשר לאתחל את עצמנו. לנסות לעשות הכל מחדש. לאפשר לעצמנו הזדמנות שנייה בחיינו. להיות בני חורין.
כן, זה הזמן, בדיוק הזמן, להבטיח לעצמנו את ההבטחה העוצמתית מכל: יותר אני לא מוותר לעצמי. יותר אני לא מתרפסת. יותר אני לא משקר לעצמי. יותר אני לא נכנעת. זו חתיכת הבטחה. זה חתיכת שינוי. זה מפחיד. אפילו יותר מהנגיף.
כי הנגיף הזה ייעלם. ואנחנו נישאר פה. ויש לנו עוד כמה שנים טובות לחיות. האם ננצל את הזמן שקיבלנו? האם נהפוך את חיינו למדויקים יותר? האם נעצב אותם מחדש? האם נשתנה? האם נשנה? האם ניפרד? האם ניפגש? האם נתחדש? כמו תמיד, זה תלוי רק בנו. כי בסופו של דבר, אחרי כל הממשלות, ובסוף כל המנהיגים, אנחנו אלה שאחראים לחיינו. ואנחנו אלה ששולטים בהם ומכוונים אותם.
ואנחנו בוחרים אלו חיים הם אלה. ואלו יהיו מעתה ועד עולם. אז צאו אל החיים. ותהיו בני ובנות חורין.
חג חרות שמח
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
