רבים בציבור לא נשמעים להנחיות - וזו הסיבה לכך

"יהיו כאן עשרת אלפים מתים", אמר ראש הממשלה. "צריך לבדוק רק את מי שיש לו סמני מחלה", אמרה ראשת שירותי בריאות הציבור. "הצוותים הרפואיים יתמגנו במסכה כירורגית רגילה בבדקם חולה למעט בפעולות המייצרות אירוסול", נכתב בהנחיות לצוותים הרפואיים. ועוד ועוד.

משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

אמירות מופרכות אלה, שנאמרו וממשיכות להיאמר, מערערות את האמון במקבלי ההחלטות, הן של הציבור הרחב והן של אנשי מקצוע. כמי שכתב את הנוהלים הראשונים בארץ להתמודדות עם ארוע ביולוגי חריג ורבים לאחר מכן, מאז שפרצה הקורונה אני מביט בדאגה רבה על התגובה לאירוע.

לא נשמעים תמיד להנחיות. לא מאמינים להנהגה(צילום: מוטי קמחי)

אני מביט בדו"ח המרכז למחקר והערכה המכריז על "גל שני" ולא מזהה את הנתונים עליהם הוא מסתמך בנתוני משרד הבריאות כדי לפרסם עוד תרחיש אימה. עם המסקנות המעשיות, אגב, המעודדות שמירה על ההנחיות אני מסכים בחלקן. אבל איך אפשר להתיחס ברצינות לדו"ח לא חתום, שאין בין מחבריו ולו מומחה אחד לבריאות הציבור או למחלות זיהומיות ? האם עוד לא הובן שמחלה היא תופעה ביולוגית עם שונות עצומה, וכדי להעריך אותה נכוחה לא די במתמטיקאים המציגים מודלים ומבקשים למצע אותה כדי להבין את התנהגותה?

בראש ובראשונה זו שאלה של אמון. אמון, תנאי להצלחתה של חברה להתמודד עם מגפה, נבנה מהתנהלות שקופה, שקולה והגיונית. איך יהיה אמון של הציבור במנהיגות המנחה לעטות מסכות מצד אחד ומאידך עוטה אותן על הסנטר או נתפסת בעדשת המצלמה כאומרת שבמילא זה לא חשוב? צריך לשקף לציבור אמיתות מקצועיות: לעטיית מסכה על ידי הציבור יש ערך במקומות סגורים. באוויר הפתוח, שם סכנת ההדבקה אפסית, אין בכך צורך. אז למה ממשיכים לקנוס אנשים בחופי הים ובפארקים ומציגים בתקשורת תמונות מהחופים, בזמן שהאכיפה במקומות הסגורים כמעט לא קיימת? מה הפלא שאנשים עוטים מסכה בחוץ, מפחד הפקחים, ומסירים אותה בפנים, ששם באמת חשוב לחבוש אותה ? על זה נאמר: "הפוך, גוטה, הפוך".

שקיפות ואמינות בקבלת ההחלטות הציבורית

האם יכול להיות אמון בראש ממשלה שעושה שימוש בפחד כשיטה? פחד להצדקת פגיעה בפרטיות על ידי איכון טלפונים, באין יכולת לאיתור מהיר של מגעים וסגירת המעגל עקב הזנחה מתמשכת של ממשלתו הוא את מערך לשכות הבריאות המחוזיות. האם יכול להיות אמון בראש ממשלה שבמשמרת הארוכה שלו הורעבה מערכת הבריאות, עד כדי כך שעצם החשש (הבלתי מוצדק ) מאי ספיקה שלה לטפל בחולים קשים ומונשמים הוביל לסגר ממושך, מיותר והרסני לכלכלה, לחברה, לאנשים ולבריאות?

איך יהיה אמון בממשלה שבמשך עשור לפחות רומסת את המקצועיות בכלל, ובפוליטיקאים המחליפים את שדרת הניהול המקצועית הציבורית באומרי הן שאינם יודעים מה צריך לעשות בזמן משבר? פחד אינו אסטרטגיה לניהול משבר. פחד הינו גורם שמניע אנשים באופן שטחי וזמני, ולכן צריך לתדלק אותו כל העת. אמון ותקווה, לעומת זאת, רותמים אנשים לדרך ארוכה וקשה.

איך יהיה לצוותי הרפואה אמון בהנהלות משרד הבריאות, בתי החולים וקופות החולים, המנחות אותם לחבוש בעת הטיפול בחולים מסכה כירורגית, שכושר ההגנה שלה חלקי? יש לברך על כך שרופאי הקהילה הבינו את חשיבות המיגון המשופר והם משתמשים במסכות N95, לצד המעבר הכמעט ספונטני למתן שירות רפואה מרחוק, צעדים שחסכו הדבקות רבות. מצער שכדי להגן על עצמם כראוי הם צריכים לרכוש את המסכות הללו במיטב כספם הפרטי.

משרד הבריאות הנפיק דו"ח המצדיק את מדיניות המיגון הקיימת: לא ראיתי בדו"ח תחקיר אחד רציני על ארועי ההדבקה הרבים של רופאים ואחיות בבתי החולים, שחלקם הידרדרו לאשפוז ממושך ולהנשמה. כרופא המטפל בחולים הייתי רוצה לראות תחקירים כאלה. אם אדע שדואגים לי באמת, יהיה לי אמון.

האם למדנו משהו מהגל הראשון ? מעט מדי, כך נראה. התובנות הרפואיות הבסיסיות הן שהמחלה שונה לחלוטין במבוגרים (מחלה קשה ומסוכנת ) ובצעירים (מחלה קלה אם בכלל ), שהיא מדבקת יותר דווקא בשלביה הראשונים והקלים, ושהיא מדבקת קרוב לודאי גם בהעברה אירוסולית ולא רק טיפתית, עובדה המסבירה את השונות העצומה במידת ההדבקה בסיטואציות שונות. אלה תובנות שצריך לתרגם לתכנית פעולה: הגנה מירבית על האוכלוסייה בסיכון, מיגון משופר לצוותי הרפואה, והקפדה בלתי מתפשרת על ריחוק פיזי ועטיית מסכות במקומות סגורים. בצד האיסורים צריך גם לומר לציבור מה אפשר ונכון: כן לאירועים באוויר הפתוח, ללא צפיפות.

תהליך קבלת ההחלטות צריך לעבור שידוד מערכות, ולהיות משוקף לציבור באמינות ובמקצועיות. ניהול המשבר צריך להיות בידי צוות בין משרדי. על משרד הבריאות להפעיל את גופי החירום העומדים לרשותו: צוות הטיפול במגיפות (צט"ם) והרשות העליונה לאשפוז בשעת חירום. ה- mind set של משרד הבריאות בעת הזאת צריך להשתנות מזה של רגולטור האומר "מה לא", ללוחם המחפש פתרונות ו"איך כן" לאפשר שגרת חיים סבירה. הרופאים המחוזיים של משרד הבריאות, שאצלם נמצא הידע לביצוע חקירה אפידמיולוגית, צריכים לקבל את כל התגבור הדרוש להם כדי לאתר במהירות את המגעים והחולים, לבודדם ולהפסיק את ההדבקה באיבה - הצורך בהקמת מכלול חיצוני לשם כך אינו ברור.

על משרד הבריאות להנגיש לציבור ולאקדמיה בשקיפות מלאה ובאופן שוטף את בסיס הנתונים הגולמיים על התחלואה שברשותו, כדי לאפשר מחקר ותובנות מקצועיות, ולשתף יותר בעלי מקצוע בדיון. במשרד הבריאות יש מנכ"ל חדש ואפשר לקוות לרוחות חדשות וטובות משם.

יש מקום לזהירות, אך לא לפחד

אירועי ההדבקה בציבור צריכים להיות מתוחקרים לכלל הסקת מסקנות מעשיות. איפה סכנת ההדבקה: בחוץ? בפנים? באילו סוגי התקהלויות? מהם צעדי המנע היעילים? כל אירוע של הדבקת איש צוות רפואי צריך להיות מתוחקר לעומק עם הפקת לקחים שיש להפיץ לרוחב מערכת הבריאות. הגיע הזמן לרכוש מלאי מספיק של מסכות N95 לכלל הצוותים הרפואיים הבאים במגע עם חולים. מדינה שיכולה היתה להחזיק ולרענן מערך של ערכות מגן יקרות לאב"ך לכלל האוכלוסיה במשך 20 שנה יכולה להשקיע במסכות בטיחותיות זולות בהרבה לאוכלוסיה מוגדרת של צוותי הרפואה.

אמון, אם כן, הוא הנכס העיקרי של מנהיגות, ותנאי להצלחה של מערכה. המדינות שהצליחו במערכה בקורונה הן מדינות שיש בהן מידה רבה של אמון בשלטון. אמון שנבנה על שקיפות, אמירות מקצועיות, שקולות ואחראיות, ורתימת הציבור על ידי הסבר, הבנה ותקווה, ולא על ידי פחד. אמון מצריך מנהיגות אמיתית, המחוברת לשטח, מבינה את המציאות, בוחנת אותה בראייה מערכתית ולא צרה, ופועלת מתוך אכפתיות אמיתית לציבור ללא מאבקי כוח ואגו מהם שבענו. השאלה החשובה על כן לדעתי בניהול האירוע היא שאלה של אמון. האם יש לנו מנהיגות בונת אמון?

שאלה אחרת הנשאלת בימים אלה היא: האם אנחנו בפתחו של גל שני? הסמנטיקה אינה חשובה. יש עלייה מסוימת בתחלואה שהיתה צפויה עם ההקלות שנעשו מתוך אחריות למשק וכוונה ראויה לחזור לשגרת חיים סבירה. מה שחשוב אינו מספר החולים הכולל אלא מספר החולים הקשים והמונשמים, וכל עוד נתון זה נמצא בשליטה המצב הוא טוב.

יש מקום לזהירות. לזהירות, אך לא לפחד. על הממשלה להתעשת ולבנות מחדש את אמון הציבור, ועל ההנהלות לבנות מחדש את האמון בקרב אנשי המקצוע. יש להציב מטרות ברורות למערכה בקורונה, ולרתום את הציבור להשגתן. מטרה ראויה כזו ניתנת להגדרה כ"מניעת הדבקה ותחלואה בקרב אוכלוסיות בסיכון, לצורך חזרה לשגרת חיים סבירה ובטוחה". במקום לזרוע פחד יש לנטוע תקווה.

הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי, מרצה לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת ת"א, ממקימי צוות הטיפול במגפות