פלאשבקים, חרדות והתמכרויות: הטראומה שלא נגמרת מ"צוק איתן"
סקר חדש שערכה עמותת נט"ל מגלה כי רבים מהחיילים והחיילות שהשתתפו במבצע "צוק איתן" מתקשים להתאושש מהחוויות הקשות שעברו בעזה למרות הזמן הרב שחלף. "אנחנו לא מפסיקים לקבל פניות מלוחמים שהיו שם", מספרת מנכ"לית נט"ל – עוד עמותה שנמצאת על סף סגירה בגלל הקורונה
סקר מיוחד שיזמה עמותת נט"ל, המטפלת בנפגעי טראומה לאומית, חושף כי רבים מהחיילים לשעבר סובלים מפוסט־טראומה ומקשיים בהשתלבות בעולם האזרחי. הסקר, שהינו הראשון שבדק את הנושא, נערך על ידי מכון ברנדמן בקרב 380 חיילים וחיילות משוחררים, שהשתתפו במבצע. הם התבקשו לענות על מגוון שאלות המצביעות על השפעת הלחימה על חייהם כיום.
התמונה מדאיגה. כ־15% מתוכם מתמודדים עם תסמינים של פוסט־טראומה ברמה שדורשת התערבות. מאחר שבמבצע השתתפו על פי הערכות שונות כ־35 אלף חיילים, המשמעות היא כי מדובר ביותר מ־5,000 חיילים המתמודדים עם מצוקה נפשית קשה. רובם הגדול כנראה אינם מאובחנים: על פי דיווחים של אגף השיקום, ב־2017 עמד מספר הלומי הקרב מ"צוק איתן" שהוכרו רשמית על ידי המדינה על 143. כ־150 היו בתהליכי הכרה שעדיין לא הסתיימו. קיים פער גדול בין הנתון הרשמי למצב האמיתי.
מעל רבע מהמשיבים (27%) דיווחו כי הם מרגישים עד היום שלא הסתגלו לאזרחות. אחוז הסובלים מפוסט־טראומה גבוה יותר בקרב חיילים שהיו בשירות סדיר לעומת משרתי מילואים: 16% בהשוואה ל־10%. נתון מפתיע: אחוז הנשים שסובלות מפוסט־טראומה גבוה מאחוז הגברים: 18% לעומת 13%. למרות זאת, הנשים דיווחו כי הן משתפות פחות את הסביבה בטראומה שעברו.
עדן הירשפלד (26) מכפר ורדים הייתה במהלך המבצע מדריכת האמר קרבי. היא נמצאת כיום בתהליך מול משרד הביטחון במטרה שיכירו בה כפוסט־טראומטית. "האירועים מהמבצע פוגשים אותי כל יום", היא משתפת, "כל דבר מקפיץ אותי, אפילו רכב או אופנוע שנוסעים מחוץ לבית שלי. יש הרבה פלאשבקים ממקרים של אזעקות שקרו בזמן שהייתי בשטח פתוח, נשכבת על הקרקע ומתפללת שיהיה טוב. אלה רגעי אימה של ממש".
לעדן לקח ארבע שנים עד שהחליטה לשתף אחרים בגיהינום הפרטי שלה. "זה קרה כשיצאתי למסע 'בשביל המחר' עם אנשים אחרים שעברו אירועי לחימה. נסענו לרומניה וזה עשה לי כל כך טוב – האנשים, המפגשים והשיתוף. כואב לי שנשים לא מדברות על זה מספיק. גם אם הן לא נכנסו פנימה, ממש לעזה, הן לקחו חלק באירועים קשים, אבל השיח בנושא הוא נורא גברי. נשים סובלות מאותן השלכות, כמו קושי להחזיק עבודה או מערכת יחסים. אני, למשל, עבדתי עם ילדים. נסענו לטיול יום אחד, הייתה אזעקת תרגול ואני נכנסתי להתקף חרדה מולם. ממש בכיתי על הרצפה. למקום שבו עבדתי היה מאוד קשה להכיל את זה".
איתי אקסלרוד, ששירת במילואים במהלך המבצע, מספר: "בתקופת המבצע חיינו בפחד תמידי בגלל איום המנהרות. לפני הכניסה הקרקעית צפינו במשחק של המונדיאל, לוחמי סדיר ומילואים. ראיתי שם קצין שחייך מאוזן לאוזן וחשבתי לעצמי שהוא לא יודע לאן הוא נכנס, ובגלל זה הוא מחייך. הפרצוף שלו נחרת לי. ואז נקראנו לחפות על אירוע. אני מבין שיש הרוג, סגן רועי פלס ז"ל. אני רואה את הפנים וזה הקצין שחייך חיוך ענקי רגע לפני. הדבר הזה נטמן בגוף ולא עוזב. יש רגשות אשם, למרות שלא יכולת לעשות כלום".
כדי להתמודד עם הטראומה, הוא הצטרף לעמותת "רסיסים", שמטרתה הקמת מרחבים בטוחים, שבהם ניתן לעבד ולשתף את חוויות הקרב. היום הוא כבר מנכ"ל העמותה. "אני חי את המבצע ביומיום", הוא מסביר, "אין לזה חוקים. הפלאשבק יכול לבוא מלשמוע רעשים ברחוב, או לראות חדשות. זה יכול להיות ריח. מצד שני למדתי גם לקבל את זה שזה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים".
הממצאים והתיאורים מדאיגים מראש, אך בנט"ל מודאגים כפליים שכן העמותה עומדת בפני סכנת סגירה כתוצאה ממשבר הקורונה ולא תוכל בקרוב לתת מענה לאותם לוחמים ולוחמות. אפרת שפרוט, מנכ"לית העמותה, אומרת כי "נתוני הסקר מעצימים ביתר שאת את הצורך האדיר באיתור ובזיהוי הנפגעים ובהנגשת הטיפול. ככל שמצמצמים את הפער בין החשיפה לאירוע טראומטי לבין ההגעה לטיפול – הסיכוי לחזור למסלול חיים תקין טוב יותר. מאז 'צוק איתן' אנחנו לא מפסיקים לקבל פניות של חיילים וחיילות משוחררים שמתמודדים עם הזיכרונות והמראות הקשים. מדי שבוע מטופלים בנט"ל כ־180 חיילים וחיילות שאינם מוכרים על ידי מערכת הביטחון. בימים אלה נתבשרנו כי התמיכה ממשרד הביטחון קוצצה באופן דרמטי, במאות אלפי שקלים. במידה והתמיכה מהמדינה לא תגיע נצטרך לשקול את המשך פעילות העמותה. אנחנו מקווים שנהיה מסוגלים להמשיך ולייצר 'מרחב בטוח' לכל אותם לוחמים. זה חוב מוסרי של המדינה ושלנו, כחברה, למי שנשלחו להגן עלינו בגופם ובנפשם".
נפגעי טראומה מוזמנים לפנות לקו הסיוע של נט"ל: 1-800-363-363
לפנייה לכתב/ת 
