אבסורד: הרופאים בבידוד? הימים יורדים משכרם על חשבון ימי המחלה

דווקא בשיאו של המאבק בגל השני של הקורונה, בהסתדרות הרפואית מאיימים להכריז על סכסוך עבודה מול האוצר בימים הקרובים – בגלל אבסורד הטיפול ברופאים שנשלחים לבידוד, ומשלמים על כך. כעת בעקבות הפרסום ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet, שר האוצר הודיע כי הנחה את הממונים במשרד שימי הבידוד לא יהיו על חשבונם של הרופאים ושכרם ישולם במלואו.

משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

 מהאוצר נמסר בתגובה כי על מנת לסייע למערכת הבריאות, שר האוצר ישראל כץ הנחה שלא לנכות את ימי הבידוד או המחלה של אנשי הצוותים הרפואיים ששהו בבידוד או חלו בקורונה עקב טיפול בחולה מאומת. אל מול הצהרה זאת טוענים הרופאים כי ההסכם עצמו טרם נחתם, וימי המחלה עדיין מנוכים. עוד נמסר מהאוצר: "אנו מצויים בשלבים מתקדמים של המו"מ".

פרופ' גליה רהב: "אנחנו מסכנים את החיים, ומקבלים סטירת לחי"

נכנסתי לבידוד, אבל אני עובדת כרגיל לגמרי, ללא הפסקה, ומחליטה אילו טיפולים לתת ולמי. העובדה שהימים האלו ינוכו מימי המחלה שלי היא פשוט שערורייה, ואני מכירה גם רופאים שהשכר שלהם עצמו נפגע בעקבות זה שהם נכנסו לבידוד. אנחנו מסכנים את החיים שלנו, ולאחר מכן המשכורת שלנו נפגעת? לא רק שאנחנו לא מקבלים פיצוי אז גם מורידים לנו מהשכר?

אני מכירה, למשל, רופא שהפסיד חודש של משכורת משום שהיה בבידוד. בנוסף לזה, כל הרופאים שלי עבדו 24 שעות, שבעה ימים ביממה. רופאים שנמצאים בבידוד לא מקבלים כוננויות, והמשכורת ירדה בחצי. באופן אישי, אני מתביישת לדבר על כסף כי ככה חינכו אותי – אנחנו לא צריכים להתעסק עם כסף. אבל ניכוי ימי המחלה הוא מעליב, זה פוגע וזה פשוט חוסר צדק.

אני מסתכלת על רופאים שצריכים להתחנן שלא יורידו להם מהמשכורת בזמן שהם מצילים חיים. זה פשוט לא הגיוני. הנושא הזה חייב להיפתר – אנחנו עייפים, שחוקים וכבר חמישה חודשים עובדים בתנאים קשים ביותר. לאף אחד אין חיים, אז את המינימום לוקחים לנו? אני בטוחה שאזרחי ישראל לא באמת יאמינו שדבר כזה קורה. רופאים צעירים באים אליי ושואלים אותי לגבי זה, הם מאוד כועסים. אין מילים לתאר את התחושה הקשה הזו. אנחנו עובדים ומסכנים את החיים שלנו, ולאחר מכן מקבלים סטירת לחי".

סטירת לחי. פרופ' גליה רהב(צילום: יריב כץ)

ד"ר רמי גלעד: "ימי הבידוד ירדו לי מהמשכורת"

בינואר נאלצתי לנצל את כל ימי המחלה שלי, בגלל ניתוח שעברתי. חודשיים לאחר מכן, כשפרצה הקורונה הודיעו לי שעליי להיכנס לבידוד, בעקבות חשיפה לעובדת אחרת שנדבקה. זה היה סיוט. נעלתי את עצמי בחדר בתוך הבית, ואשתי השאירה לי אוכל מחוץ לדלת בזמן שהילדים לא הבינו למה אני שם ובכו.

רק בסוף החודש גיליתי שהימים האלו ירדו לי מימי המחלה, ומכיוון שלא היו לי ימי מחלה – הם ירדו לי מהמשכורת. למרות זאת, כשחזרתי לעבודה התנדבתי לעבודה בטיפול נמרץ קורונה. במהלך העבודה טיפלתי בחולה עם בעיה נשימתית, שלאחר מכן התברר שהיא חולת קורונה – ולמרות שלבשתי את המיגון המתאים, הוחלט שאני צריך להיכנס לבידוד כי החולה הייתה בלי מסכה. חזרתי לחדר הנעול, לבידוד בבית.

ביום שהתחיל הבידוד פניתי לבית החולים, כי ידעתי שלא נותרו לי ימי מחלה. ידעתי שבית החולים שלי אינו הבעיה, ושכל הזמן מנסים להגיע להסכם עם האוצר. בסופו של דבר, הוחלט להוריד לי ימי מחלה על חשבון השנה הבאה. ומה אני אעשה אז, כשהילדים יהיו חולים בחורף ואצטרף להישאר איתם בבית? ומה אעשה אם אדבק בקורונה? אני לא הייתי חולה – אז למה שיירדו לי ימי מחלה? זו תאונת עבודה, אין פה שום מחלה.

ד"ר רמי גלעד. "זו תאונת עבודה"(צילום: נמרוד גליקמן)

יותם אלימלך: "זו בושה – בידוד זו תאונת עבודה"

בתחילת המגפה נחשפתי לחולה במיון, ונכנסתי לבידוד של כמעט שבועיים. זה היה מאוד לא קל – עברתי לדירה אחרת, בשעה שאשתי נשארה עם הילדים במשך שבועיים. העובדה שזה יירד לי מימי המחלה זו בושה – זו הרי תאונת עבודה, כחלק מהסכנות שבעבודה שלי.

אני לא הייתי חולה, ואני גם לא בחרתי להיכנס לבידוד. לכן לא ראוי להוריד לי את הימים האלה מימי המחלה – זו עוד קומבינה על הגב של המגזר הרפואי, ולצערי זה לא חדש לנו. התרגלנו לקבל את הדברים כפי שהם, להיות כנועים. וכמובן ישנן בעיות חמורות יותר – אבל זה לא הופך את זה לבסדר. אני והחברים שלי עושים את העבודה מתוך מסירות ואהבה למקצוע ולמטופלים, ומקריבים מהחיים שלנו.

הקורונה הביאה איתה אמפתיה כלפינו, אבל היא מתפוגגת – הציבור שוכח, וגם הממשלה שוכחת, אבל תנאי העבודה שלנו נשארים קשים. אנחנו המשכנו לטפל באהבה גם אחרי שהסתיימו מחיאות הכפיים, ועכשיו אנחנו מצפים שידאגו לנו.

ד"ר יותם אלימלך. קומבינה של המגזר הרפואי(צילום: אלעד גרשגורן)

ד"ר א': איפה האחריות של המדינה כלפיי?

נכנסתי לבידוד אחרי שנחשפתי לחולה בבית החולים – אני התמגנתי כמו שצריך, אבל הוא התעקש להוריד את המסכה למרות שביקשתי ממנו לא לעשות זאת. ואחרי זה, עוד ינכו את ימי הבידוד האלו מימי המחלה שלי? זה מביך. איפה האחריות של המדינה כלפיי? אני הרי עובדת בבית חולים ממשלתי, ואני בבידוד כי המדינה החליטה לשים אותי בבידוד.

התחושה היא שאנחנו לא פונקציה בכלל – אנחנו כוח עבודה זול שמחויב ואוהב את העבודה שלו, ומכיוון שהגב שלנו כל כך כפוף אנחנו פשוט מוכנים לקבל עליו עוד קש. זה מאוד מעליב. השאלה היא לא למה הבידוד יורד מימי מחלה שלנו – השאלה היא למה אנחנו לא מקבלים פיצוי כספי על הבידוד בגלל החשיפה בעבודה, ולמה המערכת לא מספקת לנו רשת ביטחון גם בבידוד וגם בשגרה.

לא רק שאנחנו מסכנים את עצמנו בלי לקבל פיצוי, ולא רק שאנחנו ניזוקים כלכלית כשאנחנו בבידוד, אנחנו גם סובלים מכך שחברים ובני משפחה מתרחקים מאיתנו, כי הם מפחדים להידבק מאנשים שחשופים לחולי קורונה. אנחנו חווים קשיים, והמערכת לא מלווה אותנו ולא מספקת לנו תמיכה חברתית וכלכלי.