זה אמור היה לקרות ב-19 באוקטובר 2023, בטקס שתוכנן לפרטי פרטים באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים. שמונה מדענים צעירים ומבטיחים נבחרו לקבל את מלגת אדמס היוקרתית, המוענקת מדי שנה לדוקטורנטים מצטיינים במדעים המדויקים, במדעי החיים, במתמטיקה ובמדעי המחשב. בין הזוכים היה גם מג'ד משעור (28), דוקטורנט במסגרת תוכנית מיוחדת בטכניון, המיועדת לסטודנטים בעלי הישגים גבוהים במיוחד, המשלימים במקביל לימודי רפואה ולימודים בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. מחקרו פורץ הדרך של משעור בתחום הנדסת הרקמות מבטיח לשנות את פני הרפואה בעתיד. "זו הייתה התרגשות עצומה", הוא אמר כשנבחר לזכות במלגה, "כבוד גדול מאוד בשבילי ובשביל המשפחה שלי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
רק שב-7 באוקטובר אלפי מחבלים מרצועת עזה חצו את הגבול וטבחו בתושבי העוטף, באירוע נורא שכמותו לא ידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. הטקס נדחה, ואת מה שצריכה הייתה להיות חגיגה של מצוינות וקדמה החליפה מלחמה שטרם הסתיימה. כעת, נקבע לטקס מועד חדש, 29 בספטמבר – הפעם עם 16 זוכים. "אלו מהשנה שעברה", אומר משעור, "והשמונה שנבחרו השנה".
והאירוע יתקיים באותה מתכונת?
"עקרונית כן, רק שלפני שנה היו לי חמש דקות להציג את עצמי ואת העבודה שלי, הפעם, בגלל שמספר הזוכים הוכפל, יהיו לי רק שלוש דקות, ואני כבר עובד על זה. אצטרך לדבר מהר כדי להספיק אבל גם לדבר לאט כדי שיבינו".
הוא צריך לסכם בשלוש דקות עבודה של ארבע שנים שבהן לא היה לו, במילים שלו, יום אחד של מנוחה. הדוקטורט, בהנחיית פרופ' שולמית לבנברג, מתמקד בפיתוח שיטות חדשניות להדפסה תלת-ממדית של רקמות ביולוגיות, בדגש על רקמת עצם.
"בניגוד למכונות", מסביר משעור, "לבני האדם אין חלקי חילוף, והשאלה הגדולה היא מה קורה לאדם שנפגע פגיעה שאינה נרפאת באופן עצמאי. המחקר שלי מנסה למצוא את הדרך לייצר חלקי חילוף שיוכלו להשתלב בגוף האנושי, לתפקד כמו האיבר שנפגע וכמובן שהגוף לא ידחה אותם". מדובר בטכנולוגיה שעשויה לתת מענה למגוון רחב של מצבים רפואיים שנכון להיום אין להם פתרון מיטבי, כולל פגיעות טראומטיות, מומים מולדים, פציעות קשות או הסרת גידולים סרטניים.
"לצערי זה עדיין לא בשלב של יישום בבני אדם. לא מעשי ולא אתי לבצע את זה בבני אדם בשלב הזה. אחרי שסיימנו את המחקר בחולדות, עברנו לטיפול בחיות גדולות, במקרה הזה בכבשים, ורק אם יתברר שזה אכן עובד כמו שאנחנו מאמינים, נעבור לטיפול בבני אדם"
בעתיד אפשר גם לצפות לייצור רגל חדשה מרקמות ביולוגיות, במקום פרוטזה?
"זו התקווה, רק שכאן צריך להסביר שחוץ מהפרויקט שלי, שמתמקד בעצמות, יש פרויקטים מקבילים שעוסקים ברקמות שריר ושומן או ברקמות רכות שמקיפות את העצמות, כך שאפשר להגיד שהשאיפה שלנו היא שבסופו של דבר הכל יתכנס למוצר הסופי, שזו הגפה השלמה. צריך לקחת בחשבון שזה ייקח עוד הרבה זמן, אני לא יכול להעריך כמה, כי זה תלוי בתוצאות המחקרים שנעשים במקביל".
האתגר המרכזי במחקרו של משעור הוא יצירת רקמת עצם מודפסת הכוללת גם כלי דם: "השנה, בפעם הראשונה, השלמתי את המחקר שנעשה בחולדות, והגשתי את המאמר לעיתון יוקרתי מאוד בתחום, שאוכל לציין את שמו רק ברגע שהמאמר יתקבל. אני מקווה מאוד שזה יקרה, ויש לי סיבה טובה להאמין בכך שהוא אכן יתקבל. כרגע הוא נמצא בביקורת של עמיתים, שזו הפרוצדורה המקובלת".
ההתקדמות נשמעת כמו בשורה טובה מאוד למי שמחכה לפיתוח הזה.
"נכון, אבל לצערי זה עדיין לא בשלב של יישום בבני אדם. לא מעשי ולא אתי לבצע את זה בבני אדם בשלב הזה. אחרי שסיימנו את המחקר בחולדות, עברנו לטיפול בחיות גדולות, במקרה הזה בכבשים, ורק אם יתברר שזה אכן עובד כמו שאנחנו מאמינים, נעבור לטיפול בבני אדם. צריך לעבור מספר שלבים, וכל אחד דורש זמן, אפילו כמה שנים. זה לא עניין של חודשים, צריך להוכיח שזה אכן טיפול בטוח ויעיל שייתן תשובה טובה יותר מהטיפולים הקיימים, שהם בעיקר השתלות עצמות או שתלי מתכת. זה עדיין לא פתרון על המדף".
אתה יכול לנסות להעריך את מסגרת הזמן?
"סדר הגודל של זמנים במחקרים מהסוג הזה הוא לא פחות מחמש שנים, ולעיתים זה יכול לקחת גם עשר שנים".
מלגות אדמס, מייסודו של מרסל אדמס ז"ל, מחולקות באקדמיה למדעים משנת 2005 ומיועדות לתלמידי מחקר מצטיינים שנבחרים בפינצטה מתוך אלפי מועמדים, ועוסקים במחקר שעתיד לקדם ולשנות את פני הרפואה, לייצר פתרונות למצבים שבהם הרפואה עדיין לא מצאה להם מענה. כל אחד מ-16 הדוקטורנטים שיעלה השנה על הבמה יקבל מלגה בסך 100 אלף שקל לשנה, למשך שלוש או ארבע שנות לימודים, ועוד 3,000 דולר בכל שנה להשתלמויות בחו"ל, בנוסף לפטור משכר לימוד.
לדברי נשיא האקדמיה למדעים, פרופ' דוד הראל: "מחקרו של מג'ד משעור משמש דוגמה לחדשנות ולמצוינות המאפיינות את מלגאי תוכנית אדמס. האקדמיה זכתה להכיר בכישרונות מיוחדים אלה ולתמוך בהם יחד עם הקרן, ואנו מצפים להמשך הצלחתם והשפעתם על המדע בישראל. הצעירים האלה מייצגים את עתיד המחקר והיוזמה הישראלית".
חייו של מג'ד משעור הם סיפור מדהים של עקשנות, התמדה וחתירה למטרה. הוא ואחיו התאום פיראס נולדו בנצרת למשפחה נוצרית, הצעירים מבין ארבעה ילדים. אביו אמיל הוא רופא שיניים ואמו סנא היא קלינאית תקשורת, העניקו לילדיהם חינוך שדגל בעבודה קשה ומחויבות. "הם תמיד אמרו לנו לכוון גבוה, לעבוד במסירות ולתת כבוד לכל אדם", מספר משעור, "לא לריב עם אנשים, אלא ללכת על שיתופי פעולה".
הוא למד בבית הספר היוקרתי סנט ג'וזף בנצרת ("שדחף למגמות יותר מדעיות, ורק שמכיוון שלא הייתה שם מגמה ביולוגית בחרתי בפיזיקה וכימיה"), ובמקביל פיתח קריירה מוזיקלית. "למדתי לנגן על פסנתר מכיתה א'", הוא אומר. "זו הייתה יוזמה שהובילה עמותת 'פוליפוני' שהקימו אדוארד סעיד ודניאל בירנבוים, ששמה דגש על ריבוי קולות ויצירת הרמוניה באמצעות המוזיקה. למדנו מוזיקה קלאסית שלוש-ארבע שעות ביום". הוא זכה מספר פעמים במלגת קרן שרת היוקרתית למוזיקאים, ובכיתה ט' כבר הופיע כפסנתרן סולן עם תזמורת חיפה, והשתתף בשיעורי אמן עם המאסטרו בירנבוים.
5 צפייה בגלריה
משעור עם פרופ' שולמית לבנברג, המנחה שלו. "יש לו חשיבה קלינית וחשיבה הנדסית. הוא מבריק ויצירתי" | צילום: אלעד גרשגורן
בינתיים, אחיו התאום פיראס בחר בכיוון מוזיקלי שונה: "הוא כנר מאוד מוכשר שמנגן בתזמורת של הטכניון, ושנינו עדיין מנגנים יחד", אומר מג'ד. "אני מאמין שמוזיקה היא לא רק תחביב, אלא כלי שעזר לי להתפתח ולהצליח בתחומים אחרים". פיראס הוא גם דוקטורנט לביולוגיה בטכניון, בעוד אחותם הגדולה רים ואחיהם אוסמה הלכו בדרכי האב והפכו לרופאי שיניים. "הרבה נחת להורים", הוא אומר בחיוך. כשנודע להם שמג'ד יזכה במלגת אדמס, "לא היו להם מילים. הם מאוד שמחים וגאים, וצחקו שהם לא מספיקים לעקוב אחרי הזכיות של התאומים שלהם. אחרי הטקס בטח נצא לארוחה חגיגית".
בסוף התיכון, כשהיה צריך "להחליט מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול", מג'ד התלבט: "שקלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב תואר משולב של מוזיקה וביולוגיה, ובמקביל התלבטתי גם בין הנדסה לביולוגיה, ואז גיליתי שבטכניון יש מסלול כפול של הנדסה ביו-רפואית עם רפואה, שמעניק את שני התארים. היה לי ברור שזה מסלול תובעני, אבל שזה מה שאני רוצה".
הקבלה למסלול הייתה מאתגרת בפני עצמה. משעור השיג 790 בפסיכומטרי, אך נדרש גם לעבור ראיון קבלה לרפואה ואת מבחן מו"ר – המתייחס לאתיקה ולאישיות. את הראשון עבר, את השני לא. "זה מבחן שכנראה צריך לצבור ניסיון חיים כדי לעבור אותו", הוא מסביר, "אבל בכל זאת קיבלו אותי, ואחרי שנה ניגשתי למבחן הזה שוב ועברתי. אני חושב שהשנה הזו, בין גיל 18, רגע אחרי התיכון, לגיל 19, אחרי שנת לימודים, עשתה את ההבדל. בשנה כזו, בשני המסלולים, מתבגרים מאוד". השילוב הזה שמציע הטכניון הוא אחד המאתגרים בארץ, ומיועד לסטודנטים המצטיינים ביותר. "התחלנו 30 ושרדנו רק עשרה", הוא אומר.
משעור לא רק שרד – הוא סיים את התואר הראשון בהצטיינות יתרה, וזכה פעמיים בפרס המתרגל המצטיין. "אני אוהב מאוד את הנושאים ההנדסיים", הוא אומר, "זה מפתח את החשיבה היצירתית, לא רק היכרות עם החומר, אלא גם אתגר גדול כדי ליישם את ההבנה בדרך לפתרון בעיות רפואיות".
ואיך הייתה ההשתלבות בחיי הקמפוס?
"הטכניון הוא מקום שבו הגישה ויחס לדברים הם מאוד מקצועיים. במסגרת הטכניון מעולם לא הרגשתי עוינות. במדע, כמו במוזיקה, יש שפה משותפת והיא זו שיוצרת את הבסיס שעל פיו כולנו שווים". עם זאת, הוא אומר, "כן הרגשתי שאני צריך לעבוד יותר קשה, לתת יותר כדי להגיע לאותו מקום. אני לא יודע אם זה בגלל המחסום של השפה, או בגלל שאני ערבי".
הוא מודה שהעברית הקשתה עליו בתחילת דרכו האקדמית. "למדנו עברית בבית הספר, ועשיתי חמש יחידות בשפה, אבל זה לא היה מספיק כדי להשתלב. לפני מבחן מו"ר הכרחתי את עצמי לקרוא יותר בעברית ולצפות בסדרות טלוויזיה בעברית כדי לשפר את השליטה בשפה".
לאחר סיום התואר הראשון, החליט משעור להמשיך למסלול ישיר לדוקטורט בהנדסה ביו-רפואית, ובמקביל הוא ממשיך את לימודי הרפואה (נמצא בשלב הקליני, בין שנה רביעית לחמישית). "אני בשלבים מתקדמים של הדוקטורט במעבדה של פרופ' שולמית לבנברג בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, ועכשיו אני ממשיך את לימודי הרפואה", הוא מסביר. "בעוד ארבע שנים יהיו לי גם דוקטורט בהנדסה ביו-רפואית וגם תואר ברפואה".
העבודה על פיתוח רקמת עצם מודפסת מציבה אתגרים טכנולוגיים רבים. "רוב החומרים הקשיחים ושיטות הייצור שלהם לא מתאימים לתאים חיים", מפרט משעור. "למשל, שימוש בטמפרטורות גבוהות או בממיסים אורגניים העלולים להיות רעילים, או שימוש בלייזר בעוצמה גבוהה - כל אלה עלולים להרוג את התאים החיים. אצל תינוקות, העצם מתפתחת מרקמת סחוס שנחשבת לרקמה רכה, והחומרים מתגרמים עם הזמן. זה נבנה מהפנים החוצה בתהליך של בנייה והרס, הרס תאי העצם הישנים ובניית תאי עצם חדשים. באופן ציורי הייתי אומר שהתאים אוכלים את מקום השבר, יוצרים סביבה רכה שבתוכה תאים חדשים ובונים את העצם הקשוחה".
כדי להתגבר על האתגרים, משעור פיתח מספר חידושים טכנולוגיים. "הפרויקט הראשון שלי היה יצירת סוג של מצע שיאפשר שימוש במגוון רחב יותר של חומרים ביולוגיים, וכרגע אני מתמקד בפיתוח דיו ביולוגי קשיח, שזה תערובת של חומרים", אומר מג'ד. "רוב הניסויים מאוד מסובכים, ובכל שלב בדרך דברים יכולים להשתבש ולא לעבוד. מה שחשוב זה לדעת איך להרים את עצמך ולזכור שדווקא מהכישלונות לומדים".
באילו חומרים ביולוגיים מדובר?
מג'ד צוחק: "זה בדיוק העניין, אני לא יכול לפרט".
הסיבה: הטכניון הגיש בקשת פטנט על הטכנולוגיה שפיתח. "זה פיתוח ייחודי, ראשון מסוגו", הוא אומר בגאווה. "הבקשה הוגשה בשם פרופ' שולמית לבנברג ובשמי".
"הוא בחור מדהים וסטודנט מעולה", אומרת פרופ' לבנברג, המנחה של משעור ומהחוקרות המובילות בעולם בתחום הנדסת הרקמות. "אני שמחה על הזכות להנחות אותו. הוא משלב חשיבה קלינית וחשיבה הנדסית, מאוד מבריק ויצירתי, ואדם מקסים שקשוב לצרכים ומוכן לתת כתף כשצריך, למשל לסייע בפעילויות של המעבדה כמו ארגון כנסים".
הפטנט הזה יכול להיות שווה הרבה מאוד כסף.
משעור: "הבעיה היא שכאשר הפיתוח מגיע לשלב שבו נעשה בו שימוש רחב, פג תוקפו של הפטנט. כך שבדרך כלל לא מדובר ברווחים משמעותיים. אם יש כסף בכך, וקשה להעריך את זה מראש, זה אם יש מוצרי לוואי שלו שאיזו חברת ביו-טק מחליטה להשקיע בהם. ההחלטה להגיש בקשה לפטנט באה, בעיקר, כדי להגן על הקניין הרוחני כדי שיהיה ברור מי פיתח את המוצר".
משעור עדיין לא בטוח לגבי המסלול המקצועי המדויק שלו בעתיד. "אני לא יודע בוודאות אם אתמקד בהמשך רק במחקר", הוא מודה. "אני חושב שהדבר שאני הכי רוצה הוא שילוב בין רפואה קלינית, מחקר וביו-טק. זה המקום שבו אני רואה את עצמי בעשורים הבאים".
בינתיים, בשנה האחרונה הוא נכנס לתוכנית המשולבת של מחקר ועבודה בבית חולים. "חצי יום בבית חולים, כל פעם בבית חולים אחר, ושאר היום במחקר", הוא מפרט. "זו שנה שבה יצאתי מהמעבדה ונחשפתי לקשר בין המחקר לרפואה וכמה המחקר קריטי גם לאבחנה וגם לטיפול". בחודשים האחרונים הוא עבד במחלקה הפנימית ברמב"ם, "והקשר האישי עם החולים היה לי מאוד חשוב, אבל הוא גם חידד את השאלה האם לעסוק ברפואה קלינית ולטפל במטופל אחר מטופל, או לעסוק במחקר שיעזור למיליונים. כרגע אני נוטה לבחור במחקר, זה מה שמצעיד את העולם קדימה".
המציאות המורכבת בישראל לא פוסחת על משעור ועל מחקרו. "בעיצומה של המלחמה, תחת האיום המתמיד של טילים, במיוחד בחודשים הראשונים, המתח הורגש היטב בבית החולים שנמצא בהיערכות מתמדת. זו מציאות קשה", הוא אומר, "שבה כל הזמן מגיעים פצועים. אז אמנם עבדתי בפנימית ולא יצא לי לראות מה קורה במחלקות הכירורגיות, אבל אני רואה את תנועת המסוקים כל הזמן, ואני חי בתחושה שיש הרבה מאוד פצועים שמחכים לפתרונות שאנחנו מנסים לפתח. וכן, כמו רבים אחרים אני מקווה שזה ייגמר במהרה, שתיגמר האלימות".
אתה משתתף בהפגנות שבאו בעקבות המלחמה?
"לא, אני מתרכז במחקר. זו התרומה שלי, זה מה שאני יודע לעשות ועושה את זה הכי טוב שאני יכול. מחקר וקליניקה. מעניין אותי ללמוד איך המכונה המופלאה הזו שקוראים לה בן אדם עובדת ואני רוצה לראות את המטופלים, להכיר את הצורך, לראות את האנשים".
המחקר מקבל משנה תוקף נוכח המציאות בישראל. "יש כל כך הרבה בעיות - מגפות, סרטן, וכל כך חבל לי שלכל זה מצטרפים עוד נפגעי המלחמות", הוא אומר בכאב. "ואני כמו רבים אחרים מייחל לשלום. יש מספיק עבודה בלי שאנשים הורגים ופוצעים זה את זה".
משעור מאמין שהמחקר שלו יכול להוביל לשינוי משמעותי בתחום הרפואה: "אם אני אצליח, זו תהיה מהפכה גדולה. אני מאמין בזה. זו לא עבודה לאיש אחד, אבל אני שמח לקחת חלק בפרויקט גדול". פרופ' לבנברג מחזקת את דבריו: "אני חושבת שאנחנו מתקרבים לשלב שבו נראה התפתחויות שיאפשרו את המעבר לקליניקה. זה תלוי בגיוס כספים ועריכת ניסויים בקנה מידה גדול, אבל אנחנו כבר מגיעים לשם".
משעור: "אני מקבל תמיכה ועידוד מסטודנטים אחרים ומהמנחה, שתמיד אומרת שמה שחשוב זה מה שעושים כשניסוי לא מצליח. אם הולכים על בטוח, היא אומרת, לא מקדמים את המדע. סיכון גבוה, הצלחה גדולה".
כאמור, ההכרה במחקרו של משעור באה לידי ביטוי גם בפרסים ומלגות שונות שקיבל. בנוסף למלגת אדמס, הוא זכה גם בפרס רפפורט היוקרתי. "זה פרס שנותנים בכמה קטגוריות, אני קיבלתי אותו כדוקטורנט מצטיין", הוא מסביר. "פרס חד-פעמי בסך 4,000 דולר. זו התרגשות גדולה, ביטוי להערכה שמה שאני עושה זה באמת בסדר. כי כמו שכבר אמרתי, לא תמיד מה שעושים מצליח, לא תמיד דברים מתקדמים על פי התוכנית. הפרסים, ועוד יותר מזה, ההכרה בכיוון שבו אני הולך, נותנים עידוד ומוטיבציה להמשיך ולהתקדם".
בניין הפקולטה להנדסה רפואית, שבו ממוקמת המעבדה, הוא ישן יחסית. הוקם לפני כ-50 שנה, בחלק הגבוה יותר של הטכניון. "מחלון המעבדה לא רואים הרבה, אבל אם יוצאים למסדרון, כל מפרץ חיפה נשקף מולנו, ומתחת משתרע הקמפוס טובל בירוק", מכוון משעור. "לפעמים אני הולך לגן האקולוגי, להירגע, לנשום אוויר, לחשוב. אני לא יכול לומר שאני מכיר את העצים, את השיחים או את הפרחים בשמם, אבל אני אוהב להיות שם. מבחינתי זה נוף ילדותי".
וכשאתה מביט קדימה, מה אתה רואה?
"אני רואה שמסירות, התמדה ותקווה הן המתכון הנכון, כמו שההורים לימדו אותנו. אני רואה שגם ילד שגדל בנצרת יכול להיות חלק ממחקר פורץ דרך בתחום הנדסת הרקמות – חלק מיישום הפוטנציאל העצום של המדע והרפואה לשנות ולהיטיב חיים ולקדם את האנושות, שותף ליכולת הנפלאה של המדע לגשר על פערים ולאחד אנשים למטרה משותפת".
לפני שיארוז את כל מה שיש לו לומר לשלוש דקות מהודקות, משעור מסכם: "מדע משרת את כל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע או לאום. זהו לא רק סיפור של ההצלחה האישית שלי, זה גם סיפור של תקווה לעולם טוב יותר. במיוחד בימים קשים אלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
