נשים הרות, מניקות, חולים ולוחמים צריכים לצום ביו"כ?
שאלה:
מה הדין של נשים בהריון, מניקות, תרופות, חולים וחיילים ביום כיפור? (מירב מחיפה, אירית מבת-ים, סיון).
תשובה:
הכלל הוא שכולם צריכים לצום ביום כיפור מלבד במקרים שהצום יגרום לסכנת חיים. במקרים אלו חובה לשתות או לאכול לפי הצורך ויש איסור חמור לצום ולהסתכן. מי שקובע אם יש סיכון או לא זה הרופאים, ובאין רופא - תחושת האדם עצמו.
כאשר ניתן למנוע את הסיכון ע"י שתיה בלבד, יש לשתות ולא לאכול. כאשר ניתן למנוע את הסיכון ע"י אכילה או שתיה בשיעור מועט ("פחות מכשיעור") יש לאכול או לשתות בצורה זו (שולחן ערוך או"ח סימן תריח ז).
יש בהלכות אלו פרטים רבים, ובהרבה מקרים כדאי לברר את כל הפרטים לפני יום כיפור, אך הכלל הוא ברור – צריך לצום, אסור להסתכן.
נשים בהריון
אישה בריאה בהריון תקין, אמורה להיות מסוגלת לצום את כל הצום, בכל שלבי ההריון בלא סיכון. כמובן שלעיתים תצטרך לבלות את הצום במיטה במקום בבית הכנסת, אך לפי ההלכה יותר חשוב הצום מההליכה לבית הכנסת.
כאשר האישה אינה בריאה, סובלת מסכרת או אנמיה של הריון או במקרים שהעובר או ההריון בסיכון, יש להתייעץ עם הרופא. אם הרופא אומר שיש הכרח לשתות או לאכול, תשתה או תאכל בשיעורים כפי שנפרט בהמשך. במקרים (נדירים) בהם אפילו אכילה ושתיה בשיעורים לא מספיקה, תאכל ותשתה כרגיל.
אישה שמתחילים לה צירי לידה בצום, תשתה מייד כל צרכה. אם הלידה קרובה, ממילא היא חייבת לשתות כי אסור להגיע ללידה עם חוסר בנוזלים. אם אלו צירים מוקדמים יש חשש ללידה מוקדמת או הפלה, והשתיה עשויה לעצור את הצירים.
יולדות
יולדת בתוך שלשה ימים מהלידה (לרוב הדעות סופרים 72 שעות ולא שלושה ימים) – אינה צמה.
אחרי שלושה ימים ועד שבוע – צמה או אוכלת בשיעורים לפי הרגשתה ודברי הרופאים. לאחר מכן – דינה כמו כל החולים האחרים – אם יש סיכון תאכל בשיעורים ואם לא – תצום.
נשים מניקות
אמהות בריאות לתינוקות בריאים, צריכות לשתות הרבה לפני הצום ולצום כרגיל. ייתכן שהחלב יתמעט לקראת סוף הצום אך תינוק בריא יכול לקבל תחליף חלב פעם או פעמיים ללא כל סיכון לחייו.
כאשר יש בעיות התפתחות, תזונה או מחלה של התינוק, או כאשר יש תינוק שלא מוכן בשום אופן לקחת בקבוק (יש מעט תינוקות שימותו ולא ייקחו בקבוק, הרוב הגדול מסכימים כשהם באמת רעבים), האם המניקה יכולה לשתות בשיעורים בכדי שיהיה לה מספיק חלב להנקה.
חולים
באופן כללי, חולים צריכים להתייעץ עם הרופא בשאלה האם יש סכנה בכך שיצומו, האם יש סכנה אם רק ישתו, האם יש סכנה אם ישתו או יאכלו שיעורים.
יש מחלוקת בין האחרונים אם חולה מסוכן (שאכילה בשיעורים מספיקה לו) צריך להשתדל לאכול בשיעורים או שיכול לאכול רגיל. פסק השולחן ערוך שצריך לאכול בשיעורים. לדעת ר' חיים מבריסק יכול לאכול רגיל. רוב הפוסקים היום נוטים לפסוק כדעת ה"שולחן ערוך".
אם לפי דברי הרופאים או לפי הרגשתו חייב לאכול או לשתות כרגיל, אחרת יסתכן – יאכל כל צרכו.
מי צריך לקחת תרופות?
חולה מסוכן ייקח את תרופותיו כרגיל.
מי שצריך לקחת תרופות, יקדים ויברר עם הרופא לפני החג – האם אפשר לדלג פעם אחת, האם אפשר לקחת את המינון הנדרש לפני ואחרי החג, האם הדילוג או שינוי המינון עלולים לגרום לסכנת חיים.
כמו כן, בתרופות שלפי דברי הרופאים הכרחי לקחת, ויש לקחת על קיבה מלאה, האם ניתן לדלג פעם אחת, או שאפשר פעם אחת לקחת את התרופה ללא אוכל.
חולה שנוטל תרופות שהן כדורים, קפסולות או טיפות (לא ממותקות) ויכול לבלוע את התרופה בלי מים, יכול לעשות זאת ביום כיפור כי תרופה אינה נחשבת אוכל.
כאשר יש הכרח לקחת תרופה, והחולה לא יכול לבלוע אותה בלי מים, עדיף לערב במים משהו מר, ואז אין זו נחשבת שתיה.
חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה:
אנשי כוחות הביטחון המצויים בכוננות או בפעילות, חייבים להיות במצב כשיר לפעולה, בהתאם למשימה. לפי המצב בשטח יש לבחון לפי הוראות רופא הגזרה והרב הצבאי אם צמים, שותים בשיעורים, אוכלים בשיעורים או אוכלים ושותים כרגיל.
יש לזכור, שלמרות שאסור מהתורה לאכול ולשתות שום דבר, מי שנאלץ לאכול בשיעורים לפחות מקיים את מצוות עשה של "תענו את נפשותיכם", כי אכילה ושתיה פחות משיעור זה אינן משביעות ואינן מיישבות את הנפש (יומא עט ורש"י שם). לכן ברור שאם יש ברירה בין אכילה בשיעורים או אכילה רגילה, יש להעדיף לקיים מצוות עינוי, גם אם נאלצים לדחות את איסור האכילה.
עוד יש לקחת בחשבון, שלדברי הרופאים, כאשר הגוף במאזן נוזלים שלילי, שתיה מרובה לא מחזירה את האדם למלוא הכושר באופן מיידי. מיעוט הנוזלים גורם להפחתת זרימת הדם למערכת העיכול, לירידה בלחץ הדם ולהפרת מאזן המלחים בדם ומעלה את הזמן הנדרש לספיגת נוזלים והתאוששות. חיילים המשרתים בגיזרה "חמה" ובעומס חום מאבדים הרבה נוזלים, והם חייבים להיות מוכנים בכל רגע לפעילות, ולא להמתין עד שיתרחש אירוע, ואז לפנות למחבלים או לפצועים וכו', לבקש מהם להמתין בסבלנות עד אשר יחזירו את הנוזלים הנדרשים לגוף, יאספו כוח ואז יבואו לטפל בהם.
לאור הנ"ל, יש לדעתי טעות ותקלה ב פסק של הרב פריימן שפירסם הרב יובל שרלו, המחייב חיילים בפעילות מבצעית ב"יום החם ביותר בשנה" לצום עד " לאחר ההקפצה הראשונה או המרדף הראשון " ואז לשתות כרגיל. חיילים אלו גם יפסידו את מצוות העשה של העינוי, גם יסכנו את עצמם בשתיה מרובה על מאזן נוזלים רעוע לפני או בעת אירוע, וגם לא יוכלו לתפקד כראוי בהיתקלויות, ארועי חטיפה וכד'. לא הכרתי את הרב פריימן, ולא ברור לי אם ידע על התהליכים המטבוליים באבדן נוזלים בשילוב עומס חום וצום. אני מניח שאם היו מביאים בפניו את התמונה האטיולוגית של התייבשות, היה פוסק אחרת.
למיטב הבנתי, ולאחר התייעצות עם רופאים ועם קצינים בכירים בצבא, לאחר שהיו בצבא במשך שנים מקרים רבים של התייבשות חיילים בפעילות מבצעית בעומס חום אפילו ללא צום, הפסק הנ"ל הינו מסוכן מבחינה רפואית, פוגע באופן משמעותי ביכולת של החיילים לעמוד במשימה, והוא נוגד את דעת רוב הפוסקים ואת הוראות הגורמים הרפואיים הצבאיים והרבנות הצבאית הראשית.
נוסף על כך, חשוב להדגיש באשר לעצם פרסום פסק למעשה לחיילי צה"ל, שבעוד שאדם רשאי לשאול את רבו ולנהוג באופן אישי על פיו, הוראות כלליות לצבא ופסקים של מפקד לחייליו אמורים להיות לפי הוראות הרבנות הצבאית ולא לפי הרב של המפקד מהישיבה התיכונית, צדיק ככל שיהיה. מצב בו כל מפקד ייתן בגזרה שלו הוראות בצום לפי הרב הפרטי שלו הוא מצב לא בריא לתפקוד החיילים בצבא.
אכילה ושתיה בשיעורים
מי שצריך לאכול ולשתות "פחות מכשיעור" יאכל או ישתה כמויות קטנות בהפרש זמנים בין שתיה לשתיה או אכילה. יש דעות שונות בשאלת הכמויות והפרשי הזמנים, לכתחילה באכילה יאכל כמות של פחות מ30 סמ"ק כל 9 דקות, וישתה כמות של פחות מ-40 סמ"ק כל 9 דקות.
במקרה שיש הכרח, ניתן לקצר את הפרשי הזמנים לפי שיטות שונות לזמנים של 2-7 דקות. (משיב: הרב דרור ברמה)
