דת שאין לה אלהים

להיות בתפקיד הניצב  

פרשת ניצבים עוסקת בחידוש הברית בין עם ישראל לאלהיו (כט ט-יא):

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

האסוציאציה הראשונית שלי ל 'ניצבים' היא כמובן לבעלי התפקידים המשניים בסרט. לרוב אנו נוטים להתייחס אליהם בזלזול: הם רק ניצבים. הכי שחקני משנה שיש. נדחפים. איש לא הזמין אותם וכשרונם אינו ברור. לרגע קט אני רוצה לערער ולטעון: הם בחרו להיות נצבים והם עשו את זה. הם בחרו להיראות, מה יש? למה בעצם לא?! הם הסכימו להיות שחקני משנה ויש בזה גם צניעות ונדיבות.

בחיים האמיתיים כולנו מוזמנים להיות לנציבים בסרטים של אחרים: אורחים בחתונה, מנחמים משניים ובקושי מוכרים בימי אבל, חברים שנזקקים להם לפרקים. מקומו של הניצב מציע מתח מרגש בין הרצון לנראות לרצון לשקט ולצניעות, בין הפנטזיות המגלומניות (כן, של כולנו) להכרה בגבולות ובמגבלות המציאות. ניצב הוא גם אדם שעושה מה שבא לא ולא נענה לקודים החברתיים הנוקשים הקובעים – תצטיין או תעלם. הניצב בוחר להיות חלק מהקהל הנוכח. גם קהל וגם נוכח.

בפרשה שלנו הניצבים הם כו-ל-ם. הפעם כולם קהל ועל כן כל ניצב הוא גם שחקן ראשי - לכל אחד תפקיד באורך מלא ובמחויבות בלתי מסוייגת - כל אחד מושבע לשמור על הברית עם אדוני.

ניצב זקוף

הבדיקה המקראית אחר השרש יצב מספרת שניצבות היא עמידה חזקה. ישבנו או זזנו ופתאום אנחנו ניצבים. 'ניצבים' היא נוכחות עירנית. לפני או בתוך מלחמה, או בהתרחשות הרת גורל יש רגע של ניצבים, רגע של ממתינים. רגע בו אין עשייה אלא המתנה מלאה בנוכחות.

אני נוהגת להיות בעשייה, העשייה מרגיעה אותי ואני מלאת הערצה לאנשים שיודעים להיות 'ניצבים', להמצא ברגע קריטי ולא לעשות דבר. ובעצם לעשות המון - להיות. להמתין בקומה זקופה. אני מקנאה בניצבים.

הניצבוֹת

מתוך הערכה וקנאה אני עוברת לבדוק את אחיותי הניצבות. שתי נשים הירואיות ניצבות במקרא, שתיהן עומדות נוכח האבדן והמוות. הראשונה היא אשת לוט המתבוננת על חורבות חייה והופכת לנציב מלח, והשניה היא חנה שחשקה בילד והבינה שעסקת העקרות האלהית היא עסקה אכזרית והיא הלכה על זה – ללדת ולוותר על הילד, זו הייתה ההצעה. בתפילת הויתור חנה הופכת עצמה לנצבת (שמואל א, א, כ-כח):

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מה' שְׁאִלְתִּיו: ... וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר:... וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה': אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי.'

הניצבוּת של אחיותיי המקראיות מצמררת. הן יודעות את המוות הרובץ לפתחן, הן לא מנסות לברוח לאלף ואחד עיסוקים (כמוני). הן זוקפות קומתן לעומתו. הן מתריסות ומקבלות אותו בעת ובעונה אחת. ללמוד מהן. רק ללמוד.

תכלית הניצבים של פרשת ניצבים

אלהים מציב את הניצבים של הפרשה שלנו על מנת לקבוע שוב את הברית עמו. חלק עיקרי בברית קובע: תהיו טובים – תחיו בארץ, תהיו רעים – תצאו לגלות ושם, בגלות, תתגעגעו לאלהים, תחזרו בתשובה ותקבלו שוב את האל ואת הארץ, וחוזר חלילה.

חז"ל ניצבים מול פרשת ניצבים

אלא שהתוכנית האלהית לא לגמרי הלמה את התוכנית החז"לית. החורבן החוזר של בית המקדש והחורבנות הפרטיים האיומים שהוא גרר, לא הובילו את חכמי דור יבנה לשים מבטחם בקשר יומיומי עם אלהים. הם לא ביקשו ממנו שיחדש ימיהם כקדם, שישלח נביאים חדשים, שישוב אליהם והם ישובו אליו. חז"ל הבינו שהעסקאות עם אלהים גובות מחיר כבד. חז"ל האמינו באלהים, כל כך האמינו בו שלא היו להם עוז לראות שוב את כוחו וגבורתו. לא היה להם אומץ לחדש את הברית הצמודה עם האב המקראי הנוקם ונוטר. חז"ל ניצבו מול פרשת ניצבים וקבעו 'לא עוד'. אנחנו מאמינים בך אבל מבינים שעלינו לקיים את חיי היומיום הרחק משליטך ומשיפוטך. אנחנו מעדיפים את תהומות העצב שבוויתור על אלהים, על פני המכות האלהיות שהיו למנת חלקינו.'

בויכוח הצורב של יבנה, בסיפור תנורו של עכנאי, ניצב רבי יהושע על רגליו, ותוך שהוא משתמש בפסוק מפרשת ניצבים התריס נוכח האותות והמופתים שהפגין אלהים בבית המדרש (בבא מציעא נט, ב): 'עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא... שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול'. 'אתה חשבת' אומר רבי יהושע לאלהים 'שאם תעניש אותנו על בגידותינו נשוב אליך בתחינה, ואני אומר לך – גדשת את הסאה. אנחנו עצובים, פגועים ומבוהלים מדי בשביל לחדש את קשרינו היומיומיים אתך. אנחנו מאמינים בך, ועל כן הלמדנות היהודית וחיי בית המדרש יתקיימו מכאן ואילך בלעדיך'. כך גורש אלהים מבית המדרש של יבנה, ואנחנו, ילדים מוכים ואמיצים, ניצבנו מולו ומול עצמינו חכמים, שורדים והכי בודדים בעולם ומאז – אין לנו אלהים.

בית המדרש של הטוקבקים – העגלה החילונית באמת ריקה, מה?

או במילים אחרות – השבוע עליתם לי על העצבים. זה נראה קצת כמו משחק כדורגל בו אף אחד לא יכול להבקיע גול אבל גם לא מוכן לשתף את השחקנים האחרים: 'דודי פ"ת' בועט ל'מישהו', 'מישהו' ל'גור גורנישט' ובחזרה ל'דודי פ"ת' ו – גורנישט. הכל בשפה 'למדנית-ישיבתית' שמבקשת להדיר את חברינו שלא גדלו ב'ביצה הדוסית'. יקיריי, הגעתם לבית המדרש הזה גם כיוון שנקעה נפשכם בחברה ובשפה הישיבתית, ואתם מבקשים ללמוד תורה עם אנשים חדשים ומחדשים, אז תסבירו לי למה אתם מתעקשים לדבר בשפה שהם לא מבינים? אולי תעבירו גם להם את הכדור? ואולי (חס וחלילה) תגלו שכשמשנים את השפה זוכים לחידושי תורה גדולים?

והנה ניצבה 'אחת, מהארץ' והעזה לצעוק שמלך הכדורגל הישיבתי קצת עירום: 'נמאס מהפרשנויות, מההטפות, די, כל הזמן מבלבלים במוח, אחד אומר ככה... והשני אומר ככה.... ושוב חוזר חלילה'. יקירתי האחת והיחידה אין לך מושג כמה שאת צודקת, אבל תרשי לי לרגע לבעוט את הכדור למגרש ה'חילוני' שלך ולשאול למה לעזזאל את, ואתה ואתם מאפשרים לבחורי הישיבות לנהל את בית המדרש ואת התורה? למה הם 'קופצים' לבריכת התכנים בעוד ה'חילונים' נשארים במים הרדודים ומסתפקים בתגובת ה'מקסים' או ה'גועל נפש'. אתם יודעים תורה. כולם יודעים תורה. היא נקראת ומתפרשת מהלב, ואף אחד הוא לא עגלה ריקה. אז נתחיל ללמוד יחד?

ותמשיכו לשמח אותי בדברי תורה לקראת שמחת תורה ל- wg@netvision.net.il. אני לומדת ונהנית ובקרוב תראו את התוצאות.