דמעות של מנהיגים

אסתר היא יוסף

חוטים רבים של תוכן וצורה שוזרים בין סיפורי יוסף למגילת אסתר; אסתר ויוסף, שתי דמויות משולי החברה שעולות לגדולה ולעמדת שלטון, שתיהן נושאות חן בעיני הממונים עליהן, ושתיהן מגלות יכולת הנהגה מפתיעה בעוצמותיה בשעת משבר.

עת להתפקע ועת להתאפק

מפגש מעניין ומפתיע יוצרת השפה המקראית בין יוסף להמן. בשני מקומות בלבד במקרא אנו מוצאים את הפועל 'ויתאפק'; בתגובתו של יוסף במפגש עם אחיו, ובתגובתו של המן במפגש עם מרדכי (ותודה לאלי שרון על הפניית תשומת הלב). אמנם יוסף והמן שניהם מנהיגים, אלא שהראשון נחשב למנהיג טוב, מוצלח ו'משלנו', והשני - לאוייב חורש רע, ואם כך, מה משמעותה של ההופעה המשותפת והייחודית של 'ויתאפק' בסיפורי שני המנהיגים? איפוק זה טוב או רע?

דמעות של מנהיגים

נפתח בהתאפקויות של יוסף. המפגש עם בנימין מעורר ביוסף תגובה רגשית עזה שבצדה מלחמה פנימית – להחשף או להתאפק? השאלה מתחילה בפרשה הקודמת, בפגישה עם בנימין, וממשיכה בפרשה שלנו, בנסיון 'לעצור' את בנימין בכלא המצרי:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.(מג, כט-לג)

ה'ויתאפק' של יוסף מתעתע שהרי יוסף בוכה, אלא שהוא בוחר לבכות בסתר. מעניין לשים לב לתיאור המפורט שמקדיש המקרא לבכי הנסתר של יוסף. אנחנו, קוראי התורה, מציצים אל האינטימיות של המנהיג ומגלים שמאחורי מסווה המנהיג הקשוח מסתתר לב רך וכואב.

מנהיגותו הטבעית והבולטת של יוסף כרוכה, יותר מכל דמות מקראית אחרת, בבכי. יוסף מרבה לבכות ונדמה לי שניתן למצוא מאפיין קבוע בבכיו והוא אולי מגדיר בכי של מנהיגים ברוכי אל – יוסף לעולם לא בוכה כשהוא נמצא במצוקה: הוא לא בוכה כשאחיו מורידים אותו לבור, הוא לא בוכה כשאשת פוטיפר מעלילה עליו את עלילותיה והוא מושלך בשנית לבור, והוא לא בוכה בכל ימי הכלא. יוסף בוכה, והרבה, כשהוא נוגע בזכרונות עבר ובכאב המאחד אותו עם הסובבים. הבכי של יוסף הוא לא בכי משתק שממיר פעילות במציאות.

ובפרשה שלנו, פסוקים ספורים לאחר המפגש עם בנימין, כשיוסף מבקש להעליל על בנימין עלילות ורואה את אחיו, שבקשו להרגו, מגינים בעקשות על אחיו הצעיר, הוא לא יכול עוד להתאפק ומגלה את רגשותיו במופע חצי פומבי (מה א-ג):

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:

ושוב, יוסף בבכיו מבקש אינטימיות אבל כולם זוכים להכיר את המנהיג הרגשן: 'וישמעו מצרים וישמע פרעה'. גם כשיוסף מתאפק הוא לא מתאפק. יוסף הוא מנהיג שיודע שעת לבכות והוא לא באמת מבקש להסתיר זאת.

ולעומתו, המן

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה: וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ (אסתר ה, ט-י)

המן הוא איש של חשבונות אישיים, גם הוא, כמו יוסף, 'לוקח ללב', אולם בעוד שאצל יוסף הלב הוא לב החמלה, אצל המן הלב מלא ב... המן, וזה גם ההבדל ביכולת ההתאפקות. על שני המנהיגים נאמר 'ויתאפק' ואנו הקוראים יודעים ששניהם התאפקו רק למראית עין. מנהיג טוב כנראה מוזמן לרקוד טנגו מורכב עם מתן פומביות לעולמו הרגשי, אלא שאופי ההתפרצות הרגשית ומניעיה הם כל הסיפור כולו.

המדרש קושר בין המן ליוסף

'ויתאפק ויאמר שימו לחם'. רבנן אמרי סימן לבניו: כשם שנתאפק יוסף על בנימין כך נתאפק המן על מרדכי שהיה מבנימין שנאמר ויתאפק המן (אסתר ה' י'). וכשם שנתישבה דעתו בשימת לחם, כך נתישבה דעת מרדכי בשימת לחם שמתוך משתה נטרד המן באותו יום.' (מדרש בראשית רבתי, מקץ)

אם כן, חשבון הדורות גם הוא מונח לפנינו. אנשי שבט בנימין מחוללים סערות רגשיות. בנימין הילד גורם לבכיו של יוסף, ומרדכי, משבט בנימין, גורם להתפרצות הזעם של המן. והנה, מזמין אותנו המדרש לראות את ההבדל בתגובות המנהיגים לסערות הרגשיות של אנשי בנימין – יוסף הצדיק מתרגש, בוכה ובוחר לבסוף בטוב – להתגלות לאבא. ואילו המן הרשע – מתרגש התרגשות של רוע המובילה למלחמה אדירה.

ובשולי הדברים – הלחם

אנו נוטים לחשוב שסעודות משותפות מספרות סיפור של אחווה, אולם סעודות יכולות לספר גם סיפור הפוך. חוקרת המקרא פרופ' לאה מזור הגדירה את המושג 'סעודות זדון' במקרא - סעודות שתכליתן להדגיש את רשעתם של הסועדים. סעודות המסמלות אטימות לב לנוכח המצוקה של האחר. כזו היא סעודת האחים לאחר שהשליכו את יוסף לבור וכאלה הן סעודותיו של המן. לעומת זאת, סעודתו של יוסף מבקשת לייצר קרבה, לאחות קרעים ובסופו של דבר למצוא את הדרך חזרה אל האחים ואל אבא.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כמה דברים

אפיינו את בית המדרש שלנו השבוע – הוא שפע תורה. האם כשהתותחים רועמים התורה מבקשת לפלס לה דרך, לרכך, לעודד ולהציע מזור לנפשות דואגות? ואנחנו, ואתם – האם בחרנו להתמסר לנחמה שהתורה הושיטה?

בית המדרש התמלא רוך וסיפורי חיים על קשרי אמונה ומורים של ראשית הדרך, ועל הקשר בין המורים שלנו בראשית דרכנו לבחירות שאנו עושים כאנשים מבוגרים. ובית המדרש השבוע רחש קולות נשיים. הנשים המלומדות של בית המדרש מפלסות להן דרכים וקולות ברורים בלב בית המדרש. יקירותי, יקירי, הנשים בבית המדרש הן אמנם מיעוט מבחינה מספרית אבל לא מבחינת העמדות והפעילות. חברות חדשות (דתיות וחילוניות, יודעות תורה וחדשות בשדה...) קפצו גם אתן לבריכה, החברות כבר חיממו את המים, והחברים – מוכנים להיות לכן חברותא של חסד ואמת.