חרב היונה

היכן שמים סימן שאלה?

את הטור הזה אני כותבת ממרכז כינוסים מרהיב בקליפורניה. כמאה וחמישים יהודים נאספו לכנס שנושאו 'מדרש ורפואה'; עובדים סוציאליים, רופאים, פסיכולוגים ושאר מטפלים בגוף ובנפש לצד רבנים וחוקרים בתחומי היהדות, חולקים נסיונות חדשים-עתיקים לפתח שפה יהודית לשוחח בה על הנפש ההומיה. הדיון השבוע מושפע עמוקות מהחוויות שאני חווה עם האנשים המיוחדים אלה.

בהרצאת הפתיחה עסק חוקר המדרש, פרופ' נורמן כהן, בבירור השאלות שאנו בוחרים לשאול (ולא לשאול) בבואנו לקרא מדרש: "הדבר החשוב בפרשנות הוא לדעת לשים סימני שאלה, והדבר החשוב ביותר בפרשנות הוא לבחור היכן לשים את סימני השאלה האלה".

ללמוד תורה פירושו לשאול שאלות. ללמוד תורה בצורה משמעותית פירושו לבחור את השאלות שההתמודדות אתן תציע משמעות לתורה ולחיים" (ונדמה לי שזה תמיד מתרחש יחד). מתי סימני שאלה הם משחק אינטלקטואלי עקר ומתי הם מציעים עומק לתורה ולחיים?

אני קוראת את פרשת השבוע ושואלת את עצמי היכן לשים את סימני השאלה שלי? אם היו נותנים לי רק סימן שאלה אחד לכל פרשה, היכן הייתי מציבה אותו? והיכן הייתי מציבה את סימן השאלה של חיי? אני יוצאת למסע עם הפרשות החותמות את ספר ויקרא - פרשות 'בהר-בחוקותי'.

להעניק לארץ שבת

פרשת בהר נפתחת בחוקי שנת השמיטה והיובל (כה א-יג):

"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': ... וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ... וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים;... וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. ...

אחת לשבע שנים אנחנו מצווים להעניק 'שבת לארץ' שהיא גם 'שבת לה''. בשנה זו עלינו לשבות ממלאכות השדה ולהפקיר את התבואה לכל מאן דבעי – לחברים ובני משפחה, לעבדים, לגויים הגרים אתנו ואפילו לחיות. לאחר שבעה מחזורים של שנות שמיטה, בשנת החמישים, נחגגת שנת יובל שמשמעותה הדתית והכלכלית רחבה הרבה מהמשמעות הדתית של השמיטה. שנת היובל היא שנת דרור ובה חוזרות הנחלות אל בעליהן המקוריים. זו השנה בה מלמד אותנו אלהים להבין כי (כה, כג): 'גרים ותושבים אתם עמדי' וכי גם האדמה שקנינו וכבשנו אינה שלנו באמת, אלא של ריבון העולם. זה לא נשמע לי כמו שיעור קל, זה לא 'כיף' (ואולי לכן זה גם חוק שלא מיושם הלכה למעשה) אבל זה השיעור של החיים, זו ההכרה בכך שדבר לא שייך לנו ולכן אין באמת מה לאבד. זה השיעור הכי מבהיל והכי מרגיע בחיים.

מהי הונאה?

במסגרת הדיון על שנת היובל עוסקת התורה באיסור הונאה (כה יד-יז):

וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ. ... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ...

כמה כאב אני חייבת לך?

חז"ל, שהיו ערים לחוט הכאב הדק עליו מהלך המושג 'הונאה', טבעו את המונח המיוחד: 'הונאת דברים' (בבא מציעא ד, משנה י')

"כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים:

לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח (לקחת, לרכוש).

ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.

ואם היה בן גרים - לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך".

היכן נניח הפעם את סימני השאלה? אני בוחרת לשאול שתי שאלות – האחת, במשנה זו חז"ל משווים בין מצבים כלכליים למצבים נפשיים והייתי רוצה לשאול על עומק הקשר ועל יכולתה של הכלכלה המדידה להוות שיעור בעושק הנפשי. האם אנחנו אמורים ויכולים לאמוד את עומק הכאב שאנו גורמים לאחר? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמינו שלא לעשות זאת? כמה ליטרים של כאב גרמתי לזולת? האם זו השאלה? (יש פיתוי במחשבה שכן ואולי זה רק פיתוי של הבל?)

שלש הדוגמאות האחרונות שמציעה המשנה מדברות על יחסים בין חברי הקהילה לכאלה ש'מקרוב באו' (או שבו) והיא מגדירה את כחטא את הזכרת עברו של המצטרף לקהילה. סימן השאלה השני שהייתי רוצה להציב הוא ביחס למכאובי הזכרת העבר. מדוע דווקא הזכרת העבר של הזולת נחשבת לשיא של ניצול והכאבה והאם זה לא לגיטימי לדרוש מהזולת להתייחס לעברו, במקרים בהם הוא רלוונטי לחברי הקהילה? כשנפרוט את העקרון לדוגמאות נגלה כמובן שהדרישה לא לגמרי פשוטה.

כשההונאה מתחפשת ליונה הזית הופך לחרב...

בכמה מקומות בנביאים ההונאה הופכת לתואר 'עיר היונה' (צפניה ג, א) או 'חרב היונה' (ירמיהו מו, טז; נ, טז). עיר היונה מתארת את שיא בגידתנו באלהים, העיר שעושה הונאה

'חרב היונה' היא דווקא החרב הבבלית, החרב החזקה והלא מוסרית שנלחמת בכל כוח ורשעות. אנחנו היונה?

הגויים הם היונה? לפעמים כך ולפעמים אחרת, ובכל מקרה היונה הזו היא הונאה.

למרבה המזל, כפל המשמעות של ה'יונה' - ההונאה מחד, והציפור העדינה המבשרת שקלו המים או האהובה המדומה ל'יונתי בחגוי הסלע...' מאידך, מזמינים אותנו לשעשוע היהודי עתיק היומין ועתיר המשמעות – המדרש.

התום של הציפור לעומת התחכום המרושע של אנשי ההונאה. חרב המלחמה מול עלה הזית המבשר את תום המבול.

הוי אמריקה עיר היונה?

כל האנשים בכנס שייכים לארגונים הנזונים מתרומות. כולם מדברים על המשבר הכלכלי. הרבה אנשים נותרו ללא מקומות עבודה. הרבה עבודה של תמיכה רוחנית ומעשית מתקיימת בקהילות היהודיות (ומחוץ להן) סביב המשבר הכלכלי. חרדות אישיות נדחפות אל הנוף הרגוע.

אני לא מבינה דבר בכלכלה ובכל זאת אני חושבת שאיני פטורה מלשאול האם הכלכלה החופשית (של האמריקנים? שלנו?) לא דומה מדי פעם ל'חרב היונה'? האם החופש לא התחפש לרשעות? האם הרשעות לא התחפשה לחופש?

ומתי מתבלבלים אצלי הרשעות והחופש? האם גם לי יש בלב ציפור קטנה עם חרב?

ובבית המדרש של הטוקבקים

שתי מחשבות שחלפו בדעתי במהלך השבוע.

האחת – הרבה יותר קל לתקוף עמדות של אחרים מאשר לשים סימני שאלה סביב העמדות שלנו. זה בסדר גמור לריב אתי אבל נדמה לי שזה הופך את החיים לקלים מדי, ושהשאלה האמיתית המתבקשת היא היכן כל אחת ואחד מאתנו שם לעצמו את סימני השאלה. והמחשבה / משאלה השניה – 'מיכל, ירושלים' ו'בנצי' – האם תסכימו להיות לחברותא הבאה? (לבחור את הפרשה בה אתם רוצים לעסוק ולדון בה בטור בצוותא). אם כן, כהרגלנו, שלחו אלי את האי מייל שאתם מוכנים להעביר ואני אצור ביניכם קשר. והאי מייל שלי הוא: wg@netvision.net.il.