עין רעה

במקום פתיחה 

• "המדיום הוא המסר , דהיינו: מושגי היסוד של כל ציוויליזציה הם שיקוף של אמצעי התקשורת שלה. לכן המדיום הוא המסר" (מתוך הערך 'מקלוהן' - ויקיפדיה)

• "פרסום הוא אמצעי ליצירת קשר עם קהל יעד באמצעות תקשורת המונים. הפרסום כתהליך הוא פעולת תקשורת מתוכננת, המיועדת להעביר מסר אחד או מספר מסרים מצומצמים לקהלי מטרה רחבים באמצעות ערוצי התקשורת המסחריים.מטרותיו העיקריות של הפרסום הן: יידוע, שכנוע, איזכור, חיזוק עמדות והנעה לפעולה" (מתוך הערך 'פרסום' – ויקיפדיה)

פרשת 'שלח' מספרת את הסיפור הטרגי של המרגלים הנשלחים על ידי משה וכנראה גם ביוזמת העם לבחון מה היא אותה ארץ מובטחת, ארץ זבת חלב ודבש העומדת בפניהם. המרגלים חוזרים משליחותם ומדכאים את רוחו, הרופפת בלאו הכי, של העם. בעקבות הדו"ח הפסימי, המטיל ספק, ברמזים מכוונים היטב, ביכולתו של העם לכבוש את הארץ . הדברים נאמרים באופן שלא משאיר את העם אדיש. והעם למעשה מורד במשה ובאלוקים ומסרב לעלות לארץ.

היכן נעוצה טעותם של המרגלים. ניתן לומר שהם לא הבחינו בין עובדות לפרשנות. הם מגישים לעם את פרשנותם כאילו הייתה עובדה אמפירית, ובכך הם מובילים את העם לקריסה רגשית ודמורליזציה גמורה.

ברצוני לטעון שהטעות הבסיסית נמצאת ב'מדיום' ולאו דווקא במסר. אסביר: האם שורש טעות המרגלים היא במסקנת דבריהם, היא בפילוסופיית החיים שלהם, המבטאת חוסר אמונה בכוחו של אלוקים להכניסם לארץ? או: כפי שאני רוצה לטעון, טעותם נעוצה במדיום.

במקרה זה בחוש אותו הפכו לדומיננטי – חוש הראיה. נראה כי אין זה מקרה שפרשת השבוע מסתיימת בציווי על לבישת הציצית, אותו בגד המסתיים בפתילים המשתלשלים מפינותיו. מילת המפתח בפרשת הציצית, מהסבירה את תפקידו של הבגד הייחודי היא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם" . ואילו: הציווי על המרגלים הוא "ויתורו את הארץ". המלים הללו יחודיות ואינן כמעט מופיעות בתורה. הן כנראה רוצות לומר לנו משהו , המילים הללו – "לתור".

לתור פירושו – ללכת אחרי, כך לפי חלק מהפרשנים. דהיינו "ולא תתורו אחרי ... עינכם" פירושו אל תלכו אחרי עיניכם. המרגלים נשלחו 'לתור' את הארץ ולראות בעיניהם האם הארץ טובה כמובטח או רעה.

בשני המקרים ההליכה היא אחרי 'העיניים'. המדיום של העיניים מוביל אל הקונקרטי, המוחשי הניתן לצפייה ולמדידה. כשהעין שולטת המדע האמפירי אולי חוגג, אבל הפילוסופיה הפנימית צולעת. העין דוחקת את המחשבה והיא בודאי דוחקת את האמונה. היהדות איננה נלחמת נגד 'העין', והיא כמובן איננה נלחמת נגד המדעים. רוב חכמי ישראל היו גם אנשי מדע. ועד היום יש לנו אישים ומוסדות המשלבים בין השנים. די להזכיר את מוסד 'הישיבה התיכונית' ועוד מכללות ואוניברסיטאות בישראל ובעולם החותרים לשלב בין שני העולמות.

השאלה היא את מה אנו מדגישים. בעולם שלנו, המאופיין בתקשורת המונים, חברה שבה הפרסום הוא מנוע הצמיחה כיון שהוא מעודד אותנו לקנות את מה שאנחנו לא צריכים, להתנהג באופן שאיננו בוחרים, ולחמוד את מה שכנראה לעולם לא נוכל לקנות או להשיג. זהו מדיום המפנה את תשומת ליבו של האדם אל החוץ, ומבריח אותו מעולמו הפנימי.

העולם הפנימי של האדם מכיל את ערכיו,

אמונותיו הוא עולם רך ועמוק. הוא רוחני מופשט, מורכב ודינאמי. כשהאדם או החברה בוחרים 'בעין' כמדיום המרכזי שלהם, העולם הפנימי נמצא בסכנת דעיכה, מיסמוס והיעלמות.

אמר לי פעם אב אחד: "תוכנית טלוויזיה קלוקלת אחת יכולה להרוס באחת מאה שעות מחנך". המרגלים ראו את אשר ראו, זאת עובדה. הם גם נשלחו לראות. גם אי אפשר לראות את אשר רואים. בעייתם הייתה שהם בחרו להתמקד במה שראו. הם אפילו לא עימתו את אשר הם ראו עם אמונותיהם וערכיהם. כאן טעותם הגדולה.

ובמעבר חד, שורש חטאם הוא בכניעה לפיתוי שהעין מזמנת. לצערי כי רב משפחות (למען הסר ספק: דתיות וחילוניות כאחד) מתפרקות בשל שליטת 'העין'. אנשים עושים מעשים שלא יעשו בשל שליטת 'העין' המובילה לחמדנות ותאוותנות. קשה הוא פיתוייה של העין. קשה וגדולה החובה לשנות את המדיום. כי כנראה שזה נכון - 'המדיום הוא המסר'.