יש סליחות מסוכנות

ערב יום כיפור ורוחות של פיוס מנשבות באוויר. אגדה תלמודית מרתקת מעזה לחתור תחת אבן היסוד של יום הכיפורים התלמודי, בקשת הסליחה, ומזמינה אותנו לבדוק האם תמיד אפשר וראוי לפתור בעיות 'שבין אדם לחברו' בקצב השעון המתקתק של יום הכיפורים:

לא בא (הקצב) לפני (רב) בערב יום כיפור.

אמר הוא (רב) אלך אני לפייס אותו (את הקצב)

פגע בו (פגש אותו) רב הונא (תלמידו של רב)

אמר לו (רב הונא לרב): 'להיכן הולך אדוני'?

אמר לו (רב לרב הונא): לפייס את פלוני.

אמר (רב הונא): "הולך אבא ('אבא' הוא שמו של רב) להרוג אדם"

היה (הקצב) יושב ומבקע ראש (של בהמה)

הרים (הקצב) את עיניו וראה אותו (את רב)

אמר לו: "אתה אבא. לך. אין לי דבר איתך".

בזמן שהרים (הקצב) את ראשו נשמטה עצם והיכתה אותו (את הקצב) בצאוורו והרגה אותו.

מי אחראי לסכסוך?

אגדות רבות בתלמוד מסופרות באותה צורה משעשעת-מתעתעת – שמות הגיבורים אינם מוזכרים. על מנת להקל הכנסתי את שמות הגיבורים לסיפור. אבל ה'הנחה' שעשיתי נוטלת מעקצו של הסיפור. קיבלתי החלטות במקומות שהיו פתוחים למשא ומתן. מי פגע במי, מי התחיל את הסכסוך ומי נפגע ממנו עד מוות?

על פי התיאור שהצעתי (והוא המקובל בקרב הפרשנים) הקצב, האדם הפשוט, פגע ברב (ששמו הפרטי 'אבא') ובכל זאת לא בא להתנצל לפניו בערב יום הכיפורים. רב מבקש להקל על הקצב והולך אל בית המטבחיים. הקצב לא רק שאינו מתנצל אלא משלח את רב בגסות. כעונש על חוסר נכונותו, עפה עצם מראש הבהמה בה התעסק והרגה אותו. כאמור, אפשר לנסות גם קריאות אחרות. אולי רב נהרג? אולי רב העליב את הקצב?

אולי באמת לא נדע

חוסר הבהירות בה נפתחת האגדה מהותי. כולנו מכירים את זה היטב – פעם היה סכסוך וכל שנותר כעת הוא טעמו הרע. מי התחיל? על מה בעצם רבנו? קשה לדעת ואולי זה לא חשוב. כרגע יש בעולם שני בני אדם שחומת סכסוך מונחת ביניהם. האגדה מזמינה אותנו לברר האם וכיצד ניתן להציע מזור לכאב הזה והאם ארכיאולוגיית הסכסוך היא חלק הכרחי בתהליך.

יום לניכוי כאבים

רב חושב שארכיאולוגיית הכאב היא סוגייה חשובה. הוא הנפגע ועל כן הוא ממתין עד ליום כיפור לבואו של הקצב. לא מדובר בסכסוך קל שכן הסכוך מעיב על רב. ביום כיפור, כשכלו כל הקיצים מחליט רב לעשות מעשה וללכת אל הקצב. האם רב מרגיש גם תחושות אשמה? מה דוחף אותו להאיץ בקצב?

סליחה יכולה להרוג?

כנראה שכן. רב הונא ידע את זה והוא הזהיר את רב "אבא הולך להרוג נפש". קצב בבית מטבחיים זה אקדח טעון במערכה הראשונה. לא כל אדם בנוי לתהליכים ולא כל שעות נכונות. חלק מתהליך ההתבגרות טמון בהבנה שלכל אחד מאתנו ישארו עניינים בלתי פתורים בחיים. נדמה לי שרב הונא מכנה את רב בשמו 'אבא' על מנת להקטין אותו מעט, להחזיר אותו לפרופורציות אנושיות. לומר לו שאפילו הוא, מגדולי חכמי בבל, לא מסוגל לפתור את כל הבעיות שמעיבות על חייו.

יום כיפור – מאבק בין התהליך למוחלט

יום כיפור מבקש מאתנו להבין שיש גבול לכל תהליך ויש נקודה בזמן בה אמורים להפסיק לבחוש בקדירת הסכסוך. האגדה שלפנינו חותרת תחת רעיון הסופיות של יום כיפור ומבקשת ללמד, שכנגד סופיות התהליך עלינו להיזהר מהאצת תהליכים שלא בשלו. ערב יום כיפור והקצב יושב בבית המטבחיים ולא בבית הכנסת או בבית המדרש. לקצב יש סכין ביד. קצב החיים של הקצב שונה מזה של רב. הקצב לא בנוי לתהליך ולסיומו, הוא עוד רוצה לכעוס, להיות פגוע ופוגע ועדיין לא לקחת אחריות.

גם השנה ביום כיפור נפתור רק את מה שאנחנו יכולים לפתור. בלי כוח, מבקשת מאתנו האגדה היפה הזו, חלק מהחכמה של יום כיפור היא להצליח לחיות עם פרשיות חיים לא פתורות.

'על אתר' עם ישראלי

יום כיפור נתפס

אצלנו כיום סליחה וכפרה אבל יחד עימו באה התפיסה שזהו בעצם היום היחיד שבו ניתן לתקן את עצמנו ולשוב מדרכנו הרעה. אנשים חוטאים ופוגעים אחד בשני וסומכים על יום הכיפורים כדי לסגור את החשבון, כמו שאומר המשפט הידוע "סליחה זה ליום כיפור". עד אז אפשר לעשות מה שרוצים. ואם ביקשנו סליחה, קיבלנו מחילה והכל בסדר, אפשר לשוב לאותם המעשים? הרי האל החליט לסלוח ונתן לי חסינות לכל השנה. חשבתי לעצמי, האם הרעיון העומד מאחורי היום הזה כה שטחי?

בחיפושיי אחר תשובה הגעתי למשל בית היוצר בירמיהו יח. במשל הזה יהוה שולח את הנביא לבית היוצר, הוא הקדר, להשקיף על מלאכתו. מספר ירמיהו:

וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר--בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת (יח יג).

היוצר עובד על הכנת כלי מהאבניים, אך אם הכלי אינו מוצא חן בעיניו הוא עושה אותו לכלי אחר כטוב בעיניו...

הנמשל? הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל--נְאֻם-יְהוָה? הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל. רֶגַע אֲדַבֵּר, עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב, הַגּוֹי הַהוּא, מֵרָעָתוֹ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו--וְנִחַמְתִּי, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי, לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְרֶגַע אֲדַבֵּר, עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה, לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. י וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי--וְנִחַמְתִּי, עַל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, לְהֵיטִיב אוֹתוֹ. (ו-י).

מסקנתו של ירמיהו היא אחרת מהדעה הרווחת בימינו. החלטותיו של האל משתנות בהתאם להתנהגות האדם או העם כולו. אם הוא חשב רעה על עם מסוים והעם הזה שינה את דרכיו, גם החלטת האל תשונה בהתאם, ולהיפך. אם חשבנו שבסליחתנו קנינו לנו חסינות, אזי טעות היא והשיפור במעשינו חייב להיות מתמיד ולא להתרכז רק ביום אחד בשנה.

השקפה דומה מצאתי גם במקורות הרבניים:

"רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) לרגעים תבחננו" (ראש השנה דף טז עמוד א, קרדיט לדודי על מיקום המקור). ונסיים בדברים תוך ספר ישעיהו:

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי: וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר. (מג כה).

מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ. (מד כג).

מי ייתן ודברים אלה יתגשמו בנו. 

ובבית המדרש של הטוקבקים

בלי להאיץ, בשקט ובטוב, רבים ביקשו סליחה מבאי בית המדרש, מ'מרא דטורא' ומ'המפדחים'. ערב יום כיפור גם אני מצטרפת לבקשות הסליחה, על מי ומה שלא ראיתי וביקש להראות, על דברים שרצו להסתתר ואני חשפתי. על קצב לא מתאים. על מילים שהכאיבו לחינם.