כשלון הכוח

כשלון הכוח, פרק א'

הם חשבו שהם יכניעו אותו בכוח. מהרגע הראשון שהם ראו אותו מתקרב אליהם מרחוק, הם התנכלו אליו להמיתו . הם חשבו שהם יוכלו להשתיק את חלומותיו הנבואיים בכוח הזרוע. הם חשבו שהם יוכלו להכניע את כוחותיו, את עוצמתו באלימות. הם כמובן לא הצליחו. לא רק בגלל שכוח מצפונו של ראובן מנע מהם להורגו נפש. אלא גם העלמתו על ידי מכירתו לישמעאלים, גם היא כידוע לא צלחה, אישיותו פרצה כמו דשא עיקש , במקום הכי פחות צפוי. בארמון פרעה כמשנה למלך. כדמות חזקה מתעללת. כדמות שחייהם נתונים בידה בכל רגע. כדמות בעלת אלימות מרוסנת, מעודנת, מתחכמת. לא כמו שלהם ברוטאלית, יצרית, גסה.

כשלון הכוח, פרק ב'

הוא חשב שהוא יזכה בהערכתם, ואף באהבתם. בסופו של דבר הם היו הקהל שלו. הם היו אלה שהיו אמורים להשתחוות לו בחלומותיו. הם המונהגים שלו והוא השליט. ואין מלך בלא עם. כך שהוא היה זקוק להערצתם על מנת לממש את מנהיגותו המובטחת. הוא יצר אצלם מורא. הם לא רק חזו בחוכמתו, בגדולתו, בכבוד המלכים אליו הגיע, איש צעיר בסך הכל. אלא הם עונו על ידו, בנגיעה מתוחכמת של ספק מתמיד, של אי ודאות מה הוא רוצה מאיתנו? מי באמת שם את הכסף אותו שילמנו לו בשקים מלאי החיטה אותם העלינו לארץ כנען? מי הטמין את גביע הכסף באמתחתו של בנימין? מדוע הוא חושד בנו כמרגלים? מדוע הוא אסר את שמעון? מדוע הוא התעקש שנביא את אחינו הקטון, את בנימין למצרים? מדוע מכל הרבבות, אולי המיליונים שעברו תחת ידו בבקשם מחייה לנפשם, למשפחותיהם, דווקא בהם התמקדה תשומת ליבו? ובעיקר: מדוע?

הוא פרש ובכה מידי פעם, מתגעגע לאחווה האבודה שמעולם לא זכה לה. אך שאף אליה - "את אחי אנכי מבקש". והוא בודאי חשב שמילות ההרגעה והאהבה שהרעיף עליהם, כשסוף סוף התגלה בפניהם, יצרו התחלה מחודשת. "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם". אך לא! אהבה לא קונים בכוח. לא קונים באלימות, לא קונים בהפחדות.

ולכן, אחרי שיעקב מת (סוף פרשת שבוע הבא) הם משוכנעים ואולי חוששים שעכשיו בוא תבוא נקמת יוסף אליהם.

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף

כִּי מֵת אֲבִיהֶם

ַויֹּאמְרוּ

לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף

וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ

אֵת כָּל הָרָעָה

אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

כל הדאגה, כל האהבה, כל הניחומים והדמעות לא עזרו ליוסף. אחיו נבהלו מפניו. כשם שהוא היה זקוק למסע של תיקון אלים כנגדם, על מנת למחוק את דמותם המאיימת הרצחנית מתודעתו. ולהחליף את דמותם זו,בדמות כנועה, מושפלת חרדה. כך גם הם כבר לא יכלו לראות בו את אחיהם האבוד. הם שאלו את עצמם יומם ולילה. מהיכן צמחה האכזריות המתמשכת שלו. העינוי הסיני המדוקדק, ההתענגות על הסבל. הם לפחות עשו את זה קצר ולעניין. הם חיפשו להיפטר ממנו אך לא לענות אותו.

כוחו של יוסף הועיל אמנם להכניע אותם, אך לא לגרום להם לאהוב אותו, לקבל אותו כמנהיג האחים. אחווה לא הייתה כאן. אחווה לא הולכת עם כוח.

כשלון הכוח, פרק ג'

חברה חייבת

להפעיל כוח כדי להשליט את מרותה. "אלמלא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו" אומרת המשנה במסכת אבות. הכוח אותה מפעילה הממלכה נועד להציב גבולות של ברזל בפני נתיניה. אך "מוראה של מלכות" רק מרסן את התאוותנות, והפראות הגלומה באדם אך לא מתקן אותה. בתי-ספר מחנכים את האזרחים ולא בתי-סוהר. האחרונים מרחיקים את גורמי הסכנה מהחברה, ומרתיעים את האזרחים שנמצאים מחוץ לכותלי הכלא. אך הם לא מובילים למצפוניות, מוסריות ואחווה.

המלכות חייבת לאכוף חוקים. חייבת, אחרת היא חוטאת לתפקידה. אך מלכות נבונה יודעת להימנע מהטלת גזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהם, והיא תתקשה לאכוף אותם בגלל עוצמת האלימות שהיא תצטרך להפעיל על מנת לאכוף אותם. לא היינו רוצים שיאכפו את חוקי התנועה מצילי הנפשות ביריות באוויר של אש חיה.

כשלון הכוח, פרק ד'

המיעוט חייב להביא את אהדת הרוב הגדול אליו. אם הוא עוסק 'בהוצאת דיבה'. אם הוא מתהדר 'בכתונת הפסים' שלא יצפה לאמפתיה הנדרשת של הרוב לעיניינו הצודק. ובמיוחד, שלא יחשוב שהטלת מאזן אימה, תהפוך את לב הרוב אליו. מאזן אימה עשוי אולי להפחיד לזמן מה את הרוב, למנוע ממנו את אשר הוא רוצה לעשות למיעוט (או לעצמו). אך לא לאורך ימים, תחלוף האימה והמיעוט יחזור להיות בודד וזנוח, מושפל ומוכה.