שתף קטע נבחר
 

החיים בארון המשחקים היהודי

ספר בראשית נפתח בבריאה ולידה, אך מסתיים במוות. כן, כך היא המציאות - בערבו של יום, תמיד היא מוצאת את עצמה בארון מתים. וזו גם בדיוק הסיבה שבגללה חז"ל המציאו את ארון המשחקים היהודי, הלא הוא המדרש. שם הכל יכול לקרות

למות בפרשת "ויחי"

לפרשה שלנו, הפרשה החותמת את ספר בראשית ואת מסע החיים של יעקב, יוסף, וכל הדור ההוא, קוראים פרשת "ויחי". ספר בראשית נחתם במילים (נ, כו): "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" – ספר הבריאה נחתם בארון הקבורה, עם הבריאה והלידה הגיע לעולם המוות.

 

הארון הוא הסמל האמיתי של עם ישראל

יוסף מת במצרים והוא משביע את בני ישראל (נ, כה): "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". מדרשים רבים מספרים על הדרך הפלאית בה נגלו עצמותיו של יוסף לבני ישראל בזמן יציאת מצרים, ומתארים את בני ישראל נוסעים במדבר כשהם נושאים על כתפיהם שני ארונות, בארון אחד עצמות יוסף ובארון השני לוחות הברית (השבורים והשלמים). אם מדינת ישראל הייתה רוצה להשאר נאמנה לנרטיב היהודי ארוך השנים, היה עליה לבחור לעצמה כסמל את הארון ולא את המנורה. המנורה מסמלת פן אחד וקצר ימים (באופן יחסי) בחיי העם - הפן של העצמאות הלאומית.

 

לעומת זאת, בארון נשאו בני ישראל את עצמות יוסף. בארון טמנו את לוחות הברית שנשברו והעידו על הבגידה הגדולה אך גם על החירות והאחריות שנטל על עצמו משה ששבר אותם. בארון נשאו בני ישראל את הלוחות החדשים – סמל לברית המתחדשת עם אלוהים, סמל של אפשרות תיקון ותשובה. בארון מתים יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים המסוכסכת והתחיל את המסע הארוך ליבנה. ארון הוא סמל המקדש וסמלם של בתי הכנסת, גדולים וקטנים כאחד.

 

מבוקש אמן

לא המנורה המפוארת כי אם הארון הנושא בקרבו מאבק מתמיד וחתרני בין חיים למוות, הוא הסמל שלנו. ארונות, ארונות ועוד ארונות. סוגים שונים של ארונות, סוגים שונים של כאבים, ציפיות וסודות. זה הסמל שצריך להציב ברחבת הכנסת. מי יתן לנו בצלאל חכם, מפוקח ומעמיק ראות שיציע סמל אלטרנטיבי למדינת ישראל, סמל שיקשור בתבונה ובצניעות בין גלות לעצמאות, סמל מאופק, סמל חסר יומרות ונועז כאחד.

 

להיות צינור מידע

פעם אחת (אי-שם במאה השלישית לספירה) הגיע חכם ארץ ישראל חשוב בשם רבי יצחק לבקר חכם בבלי חשוב מאד ועשיר, ששמו רב נחמן. התלמוד הבבלי מתאר שבע שיחות שניהלו ביניהם שני החכמים באותו ביקור. בכל השיחות (כמעט) שאל רב נחמן הנכבד והעשיר את אורחו שאלות, והאורח התבקש להשיב. לצערו של רבי יצחק, לא בתשובותיו התעניין רב נחמן אלא בתורת רבו של רבי יצחק, בתורתו של רבי יוחנן, ראש ישיבת טבריה וגדול חכמי ארץ ישראל. רב נחמן שאל, ורבי יצחק ענה בשם רבי יוחנן. לא קל להיות בתפקיד של צינור מידע, זה דורש צניעות והשלמה, רבי יצחק עמד יפה במשימה עד לשלב הסעודה.

 

ברגע מסוים התיישבו שני החכמים לאכול ורב נחמן הוסיף, כדרכו, לצפות מרבי יצחק להעביר לו מתורתו של רבי יוחנן. אלא שלרבי יצחק קצת נמאס מהמשחק, קצת נמאס מהתפקיד של התלמיד הצייתן והצטטן, ובאמצע הסעודה, כשרב נחמן מבקש ממנו לומר דבר תורה הוא פתאום מתפרץ. הומור מיוחד יש בדבריו הבאים של רבי יצחק.

 

אין משיחין בשעת הסעודה?

"רב נחמן ורבי יצחק היו יושבים בסעודה, אמר לו רב נחמן לרבי יצחק: יאמר אדוני דבר (דברי תורה) אמר לו (רבי יצחק לרב נחמן), כך אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה." (בבלי, תענית ה, ע"ב)

 

נסו לדמיין את הסיטואציה: שני חכמים יושבים ולועסים מזון, כדרכן של סעודות יהודיות, המזון והמילים מתערבבים זה בזה, פירורים עפים לכל עבר... ופתאום, כשמזמין רב נחמן את רבי יצחק לומר דברי תורה על שולחן הסעודה, תוקף אותו רבי יצחק וקובע: "אין משיחין בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לושט". נו, באמת... הסעודה היהודית היא הסעודה הכי ורבלית שיש. תמיד משיחים בה, את זה ידע גם רבי יוחנן, משמו נאמרה ההלכה. נדמה לי שלפנינו בדיחה חז"לית, שעם השנים הועם ההומר שבה. תלמידי חכמים תמיד משיחים בשעת הסעודה.

 

רבי יצחק היתל ברב נחמן שכן בחירתו שלא לומר דבר תורה, היא דבר תורה בפני עצמו. "אין משיחים בשעת הסעודה..." זו קביעה למדנית, אלו דברי תורה, וכשאומרים אותם כנזיפה על עצם הדרישה לומר דברי תורה בסעודה, זו אירוניה, וזו דרך להתל במי שהזמין את דבר התורה. רבי יצחק יצא מהשיחה הזו גדול ומשעשע, סרבן וממושמע כאחד. והחכמים, כנראה הוסיפו לחייך, לאכול, ולהחליף ביניהם דברי תורה.

 

יעקב אבינו לא מת. באמת

"לאחר שסעדו אמר לו (רבי יצחק לרב נחמן) כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו (רב נחמן לרבי יצחק) האם לשווא ספדו הסופדים, וחנטו החונטים, וקברו הקברנים (את יעקב אבינו)? אמר לו (רבי יצחק לרב נחמן): מקרא אני דורש: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא (יעקב) לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים." (שם)

 

רבי יצחק מוסיף להתל ברב נחמן ומציג בפניו את הקביעה המפתיעה והבלתי אפשרית: "יעקב אבינו לא מת". ורב נחמן? כמו תלמיד טוב, נופל לבור הלמדני שכרה לו רבי יצחק ושואל בתמהון: הרי מסופר שספדו ליעקב, חנטו וקברו אותו?! תשובתו של רבי יצחק פשוטה ומובנת מיד לשני המשוחחים: "מקרא אני דורש".

 

רבי יצחק אומר לרב נחמן שהוא שכח לעבור כונן, שהוא צריך לעבור אל ארץ לעולם לא, אל מגרש המשחקים היהודי ששמו "מקרא אני דורש". במדינת "מקרא אני דורש" יכולים להתרחש דברים שלא יכולים להתרחש בנהרדעא או בטבריה. גם לארץ "מקרא אני דורש" יש חוקי משחק, אלא שהם שונים מחוקי המשחק של נהרדעא. בארץ "מקרא אני דורש" המילים קובעות מציאות ולכן שתי מילים שנמצאות בפסוק אחד "יעקב" ו"זרעך" חרצו את גורלו של יעקב לחיי נצח: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". בנהרדעא השְֹבעה והמשעממת אנשים נולדים ומתים לפי צו הגוף והגורל, אבל בארץ "מקרא אני דורש" אנשים יכולים לא למות לעולם. בארץ ההיא חיים ומוות לגמרי ביד הלשון. אמור לי באיזה פסוק אתה כתוב, ואומר לך מה גורלך.

 

העם היהודי חי בשני ארונות

בארון אחד נמצאות עצמות המתים ובארון השני, נמצא המת-החי, נמצא אזור הסכנה ופוטנציאל הצמיחה. מציאות החיים של העם היהודי לא תמיד דמתה למנורת המאור, היו בה הרבה רגעים מורכבים לעיכול. גלויות, מלחמות מיותרות, תחושות של נטישה אלוהית, רגעים ארוכים שמהלו בקרבם חדוות יצירה, דאגה מתמידה וגעגוע אל הלא ידוע. הארון השני, ארון הלוחות השבורים-השלמים, ארון היציאה ליבנה, הוא ממלכת "מקרא אני דורש", הוא הממלכה של אפשרות המשחק אותה פיתח העם היהודי לשגב של ממש. המציאות, לטוב ולרע, עתידה למצוא את עצמה בערבו של יום בארון המתים, המדרש קל לנשיאה בגלויות ומרגש ליצירה ושמירה. במדרש לא נמות לעולם.

 

שתמיד נמשיך לשחק

מי שינסה להגדיר משחק ירצח אותו. המשחק במיטבו הוא חוויה לא רפלקטיבית, חוויה שלא מתבוננת על עצמה. המֵשחק האמיתי נמצא ברגע המשחק לגמרי בתוכו. למשחק חוקים משלו והוא מאפשר לנו מרחב נשימה כשבאזורים אחרים יש תחושת מחנק. יתר על כן, המשחק פורץ לעיתים את גבולותיו ומפיץ אור ואוויר על חיי ה"כאן ועכשיו". משחק הוא לא עניין פעוט, הוא לא עניין לילדים. חז"ל השקיעו את רוב זמנם ומרצם בארון המשחקים היהודי ונדמה לי, שיותר מכל דבר אחר, הם קוראים גם לנו לוותר על נתח או שניים של מציאות, ולהרוויח תמורתם את חדוות החיים של המשחק.

 

קחו נייר ועפרון וקשקשו על הארון או כתבו שיר קטן ולכאורה חסר משמעות, ציירו באין רואים (ואח"כ בגלוי) בצבעים של הילדים, שתלו פרח בגינה. מי שרוצה שיעקב יחיה, מי שרוצה שספר בראשית לא יסתיים בארון המוות, צריך לברוא לעצמו ארץ "מקרא אני דורש".

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

ב' יקר (15) צודק כמובן בהערתו: "טרוף טורף יוסף" היא זעקת השבר של יעקב ולא של הבנים. הבנים נתנו לאבא

לעשות את העבודה. הם טבלו את הכותנת, הביאו אותה ליעקב ואמרו: "הכר נא". הם אמרו? הם לא אמרו? האם אחראים להיקש של יעקב? מהמשך הסיפור נראה שהם מרגישים מאוד אשמים. אז מה הם הרוויחו מכך שהם לא אמרו את המילים המפורשות? למה לפעמים אנחנו מנסים לשקר בלי לשקר? מה אנחנו מרוויחים מזה?

 

והכי חשוב, הכינו עוגיות – בשבת הבאה נס קפה מנצח על החבורה.

 

שתהיה לנו שבת שלום.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בואו לפתוח ספר, ולהיכנס למשחק
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים