מעשה בחזון

נפטר במפתיע חבר יקר עד מאד, והותיר אחריו משפחה גדולה, ברוכת ילדים. התרגשתי לראות כיצד האחים הגדולים, תוך שהם מנסים לעכל את רוע הגזירה שניחתה על ראשם, חושבים קדימה, מתכננים למרחוק. זו לא התנהגות שמאפיינת את האדם הסובל. תושבי פורט או-פרינס שבהאיטי המוכה אינם מתכננים את חתונת ילדיהם, ואפילו לא את שיפוץ בתיהם ההרוסים עד היסוד. הם תרים אחר קרובי משפחה, הם מחפשים מזון ומים. יש להם צרות מיידיות לענות בהם.

אך בחברה שלנו, שהיא אמנם חברה מתמודדת. והאתגרים העומדים בפניה אינם פשוטים כלל ועיקר. אך בסך הכל המצב הכלכלי סביר, המצב הביטחוני בסך הכול .....למדנו לחיות איתו. מצבנו השתפר לאין ערוך בהשוואה לעשורים הקודמים. ובכל זאת המילה 'חזון' היא מילה גסה בציבוריות הישראלית, ולפחות בתקשורת. את 'חזון' ארץ ישראל שלימה מכנים 'משיחיות', ולעיתים בתוספת של כמה מונחי גנאי. יש לציין שהימין מצידו אינו טומן ידו בצלחת, ויש לו כינויים עסיסיים מצידו בהם הוא מתאר את 'חזון השלום'. פעם חשבתי, שהבעיה איננה נעוצה בעצם העמדת החזון, כי אם בתוכנו הספציפי. היום אני חושב, שהבעיה נעוצה (גם) בעצם העמדה של 'חזון'. מדוע בעצם? פרשני פרשת השבוע 'וארא' נבוכו בשאלה זו.

משה מגיע אל העם המעונה והסובל. בניו מושלכים ליאור, נשותיו יולדות בסתר, הוא מועסק מבוקר ועד ליל בעבודת פרך המשברת את גופו ורוחו של האדם. תאונות עבודה קטלניות, והצלפות שוט מכאיבות לא פחות הם עניין שבשגרה. והנה משה בא אל העם ומציב בפניהם את החזון האלוקי. החזון נפתח בהבטחה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שמות פרק ו פסוק ו). זה נשמע טוב, שה מתאים לנקודת הסבל בה שרוי העם. אך סופו של הנאום המושמע באוזני העם הסובל הוא כבר מורכב יותר: " וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ..." . זה כבר מעל לכוחותיהם. והכתוב מספר על תגובתם האטומה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

מדוע, שואלים הפרשנים, מדוע לא קפצו השומעים וחיבקו את משה? הרי לא רק שהוא מציע להם מפלט מיידי מצרותיהם העכשוויות, אלא הוא מציע להם חזון ארוך טווח?

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מציע את הפירוש הפסיכולוגי הבא:

"כי דרך קשי יום אשר ירצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות". נדמה לי כי זה מובן. כשאדם נתון בבעיה מעיקה עכשיו, הוא קודם כל זקוק למענה מיידי. הוא לא פנוי להקשיב בכלל לעתיד הוורוד הממתין לו.

אך פירושו של רבי חיים בן עטר, המכונה על שם ספרו "האורח חיים הקדוש" שחי ופעל במרוקו, מציע פירוש אחר: "אולי" הוא אומר "כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו" בעברית פשוטה, הם לא היו אנשים רוחניים בשל מצבם הקשה.

"ולזה יקרא 'קוצר רוח' כי התורה מרחבת לבו של אדם" התורה מרחיבה את הרוח הקצרה של האדם. פירוש דבריו הוא. העבודה הקשה לכשעצמה איננה הגורם המפריע לחזון. ישנו כאן 'משתנה מתווך' שהוא רוחב הדעת.

האדם הקונקרטי, איננו פנוי לעסוק בכל מה שנמצא במרחבי הזמן. הוא אינו רואה בכך חשיבות, הוא איננו רואה את השפעת השאיפה לעתיד כגורם המניע את ההווה. השאיפה לעתיד הרחוק גם נראית מסוכנת בעיניו כיון שהיא עשויה, כך הוא סבור, לשבש את שיקול הדעת ביחס להווה. "פנטזיות מסוכנות". ואכן יש סיכון בהעמדת חזון. אם 'אנשי החזון 'לא מבינים שיש לכבד את ההווה ואילוציו הם הופכים, אכן, למסוכנים.

אך מה קורה 'לאנשי ההווה' אם

הם נעדרי חזון? גם במצב זה יש סיכונים. כיון שראשית , אין כיוון למאמצים. הם עשויים להוביל למבוי סתום. לפתרון מיידי שאחריו אין דבר. ושנית, הם עשויים לרדד את הרוח, להחליש את המוטיבציה. "באין חזון יפרע עם" אומר הנביא. מייד אחרי דברי 'החזון' שלו, מצניע משה אותם לזמן מה והוא מתמקד בדבריו ובמעשיו בהוצאת העם ממצרים. אבל נאום הפתיחה שלו אל העם מסמן את המטרה ארוכת הטווח, כל כך ארוכה שאפילו הוא לא יזכה לה.

ובאמת, אילולי שמרו אבות אבותינו בקנאות את חזון השיבה לארץ ישראל בכל הדורות, האם עוד עם אחד היינו? האם היינו שבים לכאן לבנות את "ארצנו ארץ מולדת"? התשובה היא ללא ספק, לא!

"חזון ומעש" כמו שהיו אומרים הזקנים פעם. רק בשילוב נכון ובריא של השנים, נתקדם במעלה האתגרים שעוד נכונו לנו.