10 הדיברות לעידון היצר

וַעֲשֵׂה לָהֶם

(לאהרן הכהן הגדול ולבניו הכוהנים זוטרים)

מִכְנְסֵי בָד (במקום גלימות)

לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה

מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:

וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו

בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ

ולֹא יִשְׂאוּ עָוֹן

וָמֵתוּ

חֻקַּת עוֹלָם לוֹ

ולְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:

פסוקים (שמות פרק כח) אלה , בפרשת השבוע 'תצוה', מצווים על הכוהנים ללבוש מכנסים על מנת לכסות את ערוותם פסוקים אלה, עוררו את תשומת לב הפרשנים. זאת משום ששבעת הבגדים הנוספים המיוחדים לכהן הגדול מתוארים בנפרד משלושת הבגדים אותם לבשו הכוהנים הזוטרים. זאת על אף, שהכהן הגדול גם הוא לבש את אותם שלושה בגדים שלבשו הכוהנים הזוטרים, כשבנוסף היו לו ארבעה פריטי לבוש שהיו ייחודיים רק לו שלושת הבגדים המשותפים היו: כותונת (חולצה), מצנפת (כובע), ואבנט (מעין חגורה רחבה).

אך, כאן באה השאלה, על אף החפיפה בשלושת הבגדים שהיו משותפים להם, הציווי עליהם בא בנפרד, לכהן הגדול-אהרן, ולבניו – הכוהנים הזוטרים. מאידך, רק בגד אחד זכה לציווי משותף, לכהן הגדול ולזוטרים. הבגד המשותף הוא – המכנסיים, המתוארים בפסוקי הפתיחה למאמר. נשאלה השאלה מדוע זכו דווקא המכנסים להיות הבגד היחיד עליו מצטווים הכהן הגדול והכוהנים הזוטרים יחדיו. כפי שהפסוק קובע : " והיו (המכנסים) על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד"?

הפרשנים שמו לב לעוד הבדל בין המכנסים לשאר בגדי הכהונה. על שאר הבגדים נאמר שהם היו "לכבוד ולתפארת". דהיינו מעין "מדי א'" חגיגיים, מכובדים איתם עבדו הכוהנים במקדש. אך המכנסים היו יוצאי דופן. מטרתם היא הצניעות. הם אינם בגדים מכובדים, נהפוך הוא. הם בגדים שנועדו לשמור על צניעותם של הכוהנים ולכסות את ערוותם. מתאימים הדברים גם לציווי שלא לבנות מדרגות למזבח שהיה מבנה גבוה במקדש. כדי שהכוהנים לא יאלצו להרחיב את צעדיהם וערוותם תיגלה על המזבח. לכן הציווי היה לבנות כבש משופע שיאפשר עלייה בצעדים קטנים ולא חושפניים. 

יוצא אפוא, שרק הבגד שנועד לצניעותם של הכוהנים נצטוו עליו במשותף, ואילו בגדי הכבוד, נצטוו עליהם בנפרד. מדוע?

מדרש מודרני

במעין מדרש מודרני אענה. 'הכבוד והתפארת' של הכהן הגדול, המהווה את ראש הפירמידה של עבודת ה' – היא שונה כמעט מהותית מזו של הכוהנים הזוטרים. כשם שלא תראו חייל באחת מפלוגות 'גולני' מסתובב עם חליפת ייצוג כמו של הרמטכ"ל אך, קובעת התורה, אל ניתן לאריזה החיצונית להטעות אותנו. מתחת למדים המפוארים שוכן אותו מנגנון אנושי מפותל ומורכב. שאחד מהכוחות הבולטים בו, יצר המין, מיוצג ב 'ערווה'. למבנה זה וההתמודדויות הבאות בעקבותיו, שותפים כל בני המין האנושי ללא יוצא מהכלל. הכוהנים עובדי המקדש והישראלים שאינם רשאים להיכנס אליו. הכהן הגדול והכוהנים הזוטרים. כולם בני אדם. וככאלה חובת ההתמודדות והתייחסות משותפת לקטן ולגדול.

מעבר לאמירה הכללית הזו, נראה כי ניתן להוציא עוד כמה מסקנות מחודדות יותר מהציווי על 'המכנסים' . והרי עשרת הדברות שאני מפיק מהציווי הזה, ציווי 'המכנסים' המכסות:

א. כל אדם ללא שים לב למעמדו הרוחני, ולקדושתו ולמעמדו הציבורי נמצא בהתמודדות מורכבת עם היצר המיני שבו. וכדי שהכהן הגדול לא יתבלבל בבחינת 'לי זה לא יקרה' , מצווה אותו התורה על המכנסים המכסות יחד עם הכוהנים הזוטרים.

ב. היצר המיני הינו כוח מבורך, האחראי על הפריון האנושי והרוחני של האדם. ולכן חובת הסתרתו והדחקתו איננה מוחלטת. שהרי מחוץ למקדש, לא חויבו הכוהנים ללבוש מכנסים.

ג. יחד עם זאת, לבישת המכנסים בבית המקדש, אמורה להקרין על דפוס ההכלה של הכוח המיני מחוץ למקדש. הכהן לבוש המכנסים במקדש, אינו מתהולל מחוץ למקדש. הוא יודע להביא לידי ביטוי מעודן ומווסת את הכוח המיני שבקרבו.

ד. תהליכי הויסות והעידון של היצר המיני מחייבים נקיטת אמצעים מלאכותיים והתנהגותיים. דהיינו; התורה איננה סומכת רק על שיקול

הדעת וכוחות ההכרה והרצון של האדם שיווסתו את היצר המיני. התורה מחייבת נקיטת אמצעים מלאכותיים שיתמכו במאמציו הנפשיים. לבוש צנוע, איסור ייחוד, שמירת הדיבור והעיניים הם רק חלק מהאמצעים ההתנהגותיים האמורים לווסת ולעדן.

ה. ישנם התייחסויות שונות אל היצר. אינה דומה כניסה אל הקודש, ליציאה לרחובה של עיר. ישנם מצבי חיים בהם אנו נדרשים למקד את כישורינו הרוחניים (בית מקדש והיום בית –כנסת) ויש מצבים בהם מכלול האישיות שלנו צריכה ויכולה לבוא לידי ביטוי נכון וכולל.

ו. העיסוק בקדש, איננו רק מחייב צניעות יתרה (סעיף ה) מצד אופיו הרוחני. אלא הוא עשוי לעורר את כוחות התשוקה. כיוון שהכניסה אל הקודש מעצימה את כוחות החיים המפעמים באדם. הוא חווה את משמעות קיומו בעוצמות שהחיים הרגילים אינם מספקים לו. ודווקא העיסוק בקדש מחייב איזון מלאכותי של כוחות החיים המתפרצים. חז"ל תיארו זאת באמירה המפורסמת: " כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו".

ז. הוויסות של הכוח המיני מחייב כנות והכרה עצמית כנה של האדם. ולכן, אומרת התורה לכהן הגדול בצורה (קצת) בוטה: אתה לא שונה מכולם, אתה בן אדם, חבוש נא מכנסיים וכסה את ערוותך!

ח. לציווי המשותף לכלל הכוהנים יש עוד משמעות: ויסות ועידון הכוח המיני מתאפשר ביתר הצלחה כשהקהילה כולה, מקטן ועד גדול, חיה את אותם נורמות התנהגותיות.

ט. 'החברה הנפרדת' שבמקדש, שהיא חברה גברית בלבד (שהרי לא היו כוהנות במקדש) לא מהווה גורם מספיק בעידונו של היצר. גם שם בתוככי המקדש, גם שם בחברה הגברית, גם שם שוכן היצר ויש לעדנו ולווסתו.

י. בסופו של דבר, אני שומע מהתורה את בת הקול האומרת, יש הצלחות מרהיבות וישנם כישלונות צורבים. הדרך המתמודדת בכנות, בצניעות ובאומץ היא רצונה של התורה מאיתנו.