נח עם שבעה שיפורים

נוח זה מצב מוגבל

השם נח מזמין מדרשים רבים, וראשיתם כבר בסיפור המבול המקראי. בסיום פרשת "בראשית" אנו מתבשרים על לידתו של נח, ששמו מעיד על הייאוש שאחז באנושות בעקבות החטא והגירוש מגן עדן, ועל חיפוש הנחמה (ה, כח-כט): "וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'".

התקווה שתלו בנח הכזיבה. נח לא ניחם את האנושות, אבל הקב"ה, העצוב בכל האלים, שב ואומר אל לבו "ניחמתי, ניחמתי". גם הוא מתייאש ובוחר למחות את מעשה ידיו. (ו, ה-ז): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם"

נח לא מצליח לנחם, אבל אם מסתכלים עליו דווקא מהסוף להתחלה הוא לפחות מצליח למצוא חן (ו, ח): "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'". ולאחר שהעולם נרגע מעט ממהומת האלוהים, אפשר לחלום על הפוגה זמנית, ולחפש מנוחה (ח, ד;ט): "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט... וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ".

הנה כי כן, נח הוא הברומטר של יחסי אלהים-עולם, לאחר החטא והגירוש מגן עדן: שאיפה לנחמה, חרטה הרסנית, מעט חן ורגעי מנוחה. יותר מכל מעיד השם נח על תיאום הצפיות המחודש והמוגבל בין האל לברואיו. נעלמה התשוקה, נעלמה היומרה ונעלמה הרומנטיקה - הולכים על מה שנוח. זה די בטוח ודי מוגבל.

אנשים נוחים אוכלים חיות

מערכת היחסים בין אלוהים ובני האדם לאחר הגירוש מגן העדן היא כזו שבמקרה הטוב יש בה מנוחה שמקורה ביאוש. אחד הסימנים להנמכת הצפיות של אלוהים מבני האדם הוא ההיתר לאכילת בשר, שניתן לאחר המבול (ט, א-ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".

עד כה הותר לבני האדם לאכול רק מזון מהצומח (א, כט): "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה".

מן היציאה מהתיבה ואילך הותר דמן של החיות והן נאכלות על ידי בני נוח. האם אלוהים ויתר? האם הוא נואש מאיתנו? האם הוא גילה כמה צמאי דם אנחנו ולכן החליט להתיר לנו אותו באופן חלקי? אנשים נוחים, נחים וחינניים הם לא אנשים שדבקים במטרות, הם אנשים פרווה, ולאנשים עם אישיות פרווה צריך להתיר קצת דם.

אולי המין האנושי דווקא הולך ומשתבח?

מצד שני, ייתכן שתיאוריית הייאוש האלוהי היא לא הדרך היחידה לענות על שאלת "יחסינו לאן?" ואכן, הצעה אופטימית עד מאוד נמצאת במדרש הבוחר להשוות את היתר אכילת הבשר שאחרי המבול דווקא לאיסורים מאוחרים יותר, לחוקי הכשרות, ולא למצב בגן עדן.

מתוך ההשוואה של היתר אכילת הבשר לחוקי הכשרות קובע הדרשן הנועז שאנחנו טובים מאבותינו, ואפילו מאדם הראשון, וכל כך למה? כיוון שאדם הראשון צוּוה מצווה אחת בלבד (לא לאכול מפרי עץ הדעת) ונכשל בה, ואילו אנו, לאחר מעמד הר סיני, נתבעים לקיים כל-כך הרבה הלכות ומתמודדים עם האתגר בהצלחה גדולה.

דרשן זה לא מבחין בין המצב לפני המבול, למצב לאחריו. לדידו עד מעמד הר סיני הותרו כל המאכלים לכל בני האדם (חוץ מפרי עץ הדעת) והמגבלות החלו רק לאחר מתן תורה (תנחומא, בובר, שמיני, יג): "בא וראה מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר, שנאמר: 'כירק עשב נתתי לכם את כל' (בראשית ט ג), ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות ליתן להם שכר טוב, ואם כן למה לא צוה לאדם הראשון, אמר הקדוש ברוך הוא מצווה קלה צויתי לו ועבר עליה, כל המצות הללו איך יכול לקיים?!... אמר רבי יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להם ועומדין בהם".

ואיך כל זה קשור לחמלה?

התחייבתי לקיים את שנת החמלה בבית המדרש של הטוקבקים ואני כמובן רוצה לקשור לכך גם את פרשת "נח". פרשה זו מספרת על אלוהים שלא חמל, אלא ניחם. חמלה דורשת סבלנות ואמונה גדולה באדם. יאוש הוא האנטי-תזה של החמלה. לא רק המיואשים מתרחקים מהחמלה, גם אנשי נח מתרחקים ממנה. נח לא הטריח את עצמו במאבק למען היקום המתכלה. היה לו נוח, הוא מצא חן, ומבחינתו זה היה לגמרי מספיק.

את החמלה הביא לפרשה הזו הדרשן במדרש תנחומא, שהיישיר מבט אל ראשוני ברואיו של אלהים (וגם אלינו) ואמר שהיאוש מוקדם מדי, ושבעצם אנחנו אנשים די חזקים, מסורים ואחראים, וזו תכונה שנלמדת במהלך הדורות. הדרשן, בניגוד לאלוהי המבול ולנח, בוחר להאמין באדם ולהניח שאנחנו מסוגלים לטוב, גם אם הוא תובעני.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בראש הדברים, בבה יגה, חברנו, ביקש שנתפלל לבריאותה של אסתר בת יהודית, אחות של החברותא שלו.

תפילותינו איתה ואתכם, אנא ספר לנו מה שלומה.

שיעורי התורה מתקדמים וגבי ממשיך בהוראת פרקי אבות, לימוד מעמיק מובטח למצטרפים לשיעוריו. ותודה ממני לצביקה ודודי ולחברים נוספים על דיונים במשמעות השרש ח.מ.ל ועל קשרים אפשריים בין ח.מ.ד ל-ח.מ.ל. נגיע לדיונים אלה (בע"ה, כתמיד) בלימוד המתקרב על סיפור סדום.

שבת שלום.