לא רוצה לחיות בארץ האמת

הלב החזק של פרעה (ושל אלוהים)

עשרת המכות הן משחק מסובך בחישוב כמויות הכאב והרהב. מצד אחד – אלוהים רוצה להוכיח את כוחו ואת יכולותיו הבלתי מוגבלות להגן על עמו, ועל כן יש צורך במכות קשות לעיכול (שעוצמתן הולכת ומתגברת). מצד שני, מכות קשות מדי עלולות לשבור את היריב בשלב המוקדמות.

האם אלוהים יכול לברוא סלע שהוא לא יוכל להרים?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצו" (שמות, יא א-י)

"...וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות, יב כט-לב).

קשה לי לרחם על פרעה

הוא שיעבד את בני עמי. הוא שיעבד בני אדם. הוא פקד על רצח תינוקות. הוא אפילו היה עיוור למצוקות של עמו. זה נראה לי הגון שחלק מתהליך הענישה של פרעה כרוך בהקשחת לבו. לפעמים שערי תשובה ננעלים ושערי ענישה נפתחים. הדבר המצער הוא שאת המחיר משלמים בעיקר חסרי הישע משני הצדדים. אלוהים הכל יכול היה יכול להושיע אותנו בפחות רעש ובפחות הרג. כשאלוהים מקשה את לב פרעה הרשע, מתים המון ילדים קטנים. את זה אני לא רוצה לנסות להבין.

אגדה על קשר בין אמת ומות

דבקות בעקרונות, יפים וטובים ככל שיהיו, יכולה לגרום למוות. בחיים יש תנועה, בדבקות יש סטטיות. ולכן ייתכן שכל דבקות היא קשיות לב, וכל דבקות היא מוות. אגדה תלמודית מוזרה מספרת על עיר אחת, קושטא שמה, שכל אנשיה אמרו את האמת, את כל האמת ורק את האמת (סנהדרין צז א. מתורגם מארמית):

אמר רבא: מתחילה הייתי אומר אין אמת בעולם, אמר לי אחד מהחכמים, ורב טבות שמו, ויש אומרים רב טביומי שמו, שאם היו נותנים לו את כל חללי העולם (עולם ומלואו) לא היה משנה מדיבורו. פעם אחת הגיע למקום אחד, וקושטא (= אמת) שמו, ולא היו משנים בדיבורם, ולא היה מת אדם שם בלא זמנו. נשא אשה מקרבם והיו לו שני בנים ממנה. יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה, באה שכנתה ודפקה בדלת. סבר: אין זו דרך ארץ (לומר לה את האמת), אמר לה: אינה כאן. מתו לו שני בנים. באו אנשי המקום אמרו לו: מה זה? אמר להם: כך היה מעשה. אמרו לו: במטותא ממך, צא ממקומנו, ולא תגרה שאנשי המקום ההוא (בנו) את המוות.

איך קוראים לאיש שחי בארץ האמת?

האגדה שלפנינו מציעה התבוננות חתרנית על האמונה בחשיבות אמירת האמת. קושטא הוא מקום שתושביו מעולם לא שקרו. בפתיחת האגדה לא מדברים על מחירה של הדבקות באמת. ובכל זאת, רמז ראשון, ולכאורה שולי, מגיע כבר בהעמדה של הסיפור. מיהו הגיבור של הסיפור רב טבות או אב טביומי? לכאורה בעיה שולית - המספר לא בטוח בשמו של גיבור הסיפור. אפילו בפרטים הקטנים של החיים, אפילו במקום בו אין קונפליקט, האמת לפעמים נעדרת. קורה. בכמה מאמץ נפרנס את אי-ידיעת האמת הקטנה הזו? המספר לא מאוד מוטרד והוא מציע את שני השמות בלי לבדוק ובלי לחתור לאמת האחת. נדמה לי שזו פתיחה חשובה לאגדה שעוסקת באמת.

והאיש ששיקר – שיקר משום "דרך ארץ", מתוך רצון לשמור על פרטיותה של אשתו. מה היו האפשרויות שעמדו בפניו? יאמר שהיא עסוקה - יסתכן בכך שהשכנה תשאל במה היא עסוקה, ובקושטא כמו בקושטא, הוא ייאלץ להודות על האמת ולבייש את אשתו. יאמר שהוא לא רוצה לומר – יפתח פתח לחרושת ניחושים ושמועות.

לא נאמר לנו שאנשי קושטא טובים וחומלים. לא נאמר לנו דבר על אישיותם (מלבד רדיפת האמת) אבל ברור לנו שהאדם שזה מקרוב בא, הרגיש שהוא נמצא בקונפליקט, ושלא תהיה לו דרך לאחוז גם באמת וגם בדאגה לפרטיותה של אשתו. כנראה שאורח הכבוד בקושטא מצא בה הרבה אמת אך פחות בטחון. קריאת הסיפור נותנת תחושה שקושטא הייתה מקום קשה, מקום של מידת הדין. כשאין אמת יש מת (למען האמת, יש שני מתים קטנים בבית). נדמה לי שבסופו של סיפור רבא היה מעדיף את עירו הבעייתית, מחוזא, על פני פשטותה העיוורת של קושטא.

לא הייתי רוצה לחיות במקום בלי קונפליקטים

לא הייתי רוצה לחיות בחברה שדבקה בעקרון אחד, אפילו אם קוראים לו אמת. לארץ האחרת, לארץ שעומדת מנגד לקושטא, קוראים ארץ אחריות. ארץ שיש בה שיקול דעת ועל כן יש בה מקום גם לטעויות. ארץ שאנשיה אינם גדולים מהחיים, ועל כן החיים (רוב הזמן) לא רומסים אותם. אם קושטא הייתה מדינה, הייתי מוותרת על אשרת הכניסה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

מול ארץ קושטא, נמצאת מדינת "עוד רגע סדום". ב"עוד רגע סדום", כמו בכל מדינה מתוקנת. יש פארקים ומגרשי משחקים לילדים. לאחד המתקנים במגרש הזה

קוראים גליצ'ה. ועליו עולים מנהיגי המדינה בכל פעם שהם מרגישים שיש טעות גסה ומכוערת שהם עדיין לא עשו, שיש התנהגות נכונה שהם עדיין לא השחיתו. ובהנאה גדולה ולא מובנת (למי שאינו ממנהיגי "עוד רגע") הם מגליצ'ים את התכונה הטובה שהם פגשו ברחוב, ורואים איך היא מתרסקת להם בפנים.

הפעם פרס המגליצ' השבועי מגיע למי ששייך לחוגים שלי, ליוסי ביילין. חסכו לי את העבודה ואף הקדימו אותי, צביקה (62) וגם מים שקטים (באותו טיקבוק) מבית המדרש, שהסבירו יפה ובהרחבה, את מה שהיה צריך לקוות שלעולם לא נצטרך להסביר.

בשבוע שעבר ביקשתי מאנשי הציונות הדתית להקיא את הרב אבינר. יוסי ביילין, אתה מנסה להגליצ' את בית המשפט וגם את כאבן של הנאנסות. חשוב לי שתדע שלאן שאתה חותר, והיכן שלא תמצא את עצמך, אני וחבריי נשמור מרחק.