התקיעה בשופר: קולה של החירות

אחד הסמלים המזוהים ביותר עם ראש השנה הוא השופר. ציוריו עיטרו את גלויות ה"שנה טובה" כשעוד היו נשלחות, חודש אלול מתאפיין בהשמעת צליל השופר עשרות פעמים ושיאו של העניין בחג עצמו שרבים שומעים 100 קולות בבתי הכנסת ובבתים פרטיים - חלקן בצורה של תקיעה פשוטה וחלקן בקולות של יללה (תרועה) או גניחה (שברים).

הכל על ראש השנה - פרויקט מיוחד בשיתוף "צהר"

מיד לאחר קריאת התורה משמיעים 30 קולות שופר - והן הנקראות תקיעות דמיושב. 30 קולות נוספים יושמעו במהלך תפילת המוסף על סדר ברכות שליח הצבור (ויש הנוהגים אף לעשות כן בתפילה שבלחש) ולכן הן נקראות תקיעות דמעומד. את יתרת הקולות נשמע בסוף התפילה.

המפתיע בכל העניין הוא שבתורה לא כתוב במפורש שצריך לתקוע בשופר בראש השנה. הפסוקים מדברים בצורה עמומה על תרועה או זכרון תרועה ואינם מזכירים שופר. תיאורטית היה ניתן לפרש כי מדובר על חצוצרה ששמשה ככלי מוזקלי מקובל באותם הימים, ואכן המקרא משתמש בו בעת התכנסות או בעבודת המקדש. חכמינו למדו כי כוונת התורה היא אכן לשופר בדרך של השוואה למקרה אחר שבו מוזכר שופר לצד המילה תרועה.

המקור ממנו למדו החכמים הוא שנת היובל, המתרחשת אחת ל-50 שנה, ובה יוצאים העבדים לחירות - בלי קשר לזמן שבו נרכשו כעבדים. וכאן המקום לשאול, הלוא היובל נוהג אחת ל-50 שנה, הוא נוהג רק בארץ ורק בזמן שבית המקדש היה קיים. אם כך, כיצד ייתכן שהתורה רצתה שנלמד על מצוות השופר בראש השנה, הנוהג כל שנה בכל מקום ובכל זמן? מדוע לא כתבה התורה במפורש שיש לתקוע בשופר בראש השנה ושלחה אותנו בסוג של סימני דרך לשנת היובל?

ללמוד מהיובל

לפי מסורת חכמינו, יום ראש השנה הוא יום בריאת האדם. ביום הזה קיבל האדם את יכולתו לבחור ולקבל אחריות על מעשיו. זה היום שבו אנו מכריזים כי כל בני האדם ללא הבדל נוצרו בצלם אלוקים, וממילא הם אחראים למעשיהם. לפי המסורת, פסק גם שעבוד מצרים ביום ראש השנה שלפני חג הפסח.

אחת הדרכים לבטא את האמון שלנו בחירות האדם באה לידי בטוי בחובה לשלח את העבדים הביתה בשנת היובל, גם אם הם חפצים

להישאר במעמד של עבדים. מי שנקלע לחובות ובלית ברירה מכר את עצמו לעבד, יחויב בעליו לשחררו - היות וזכותו הבסיסית של האדם היא לחירות. הנביא ירמיהו מוכיח את עמו על כך שאינם משלחים את עבדיהם ומאיים עליהם שהם יכולים להמיט אסון על האומה בגין זאת.

שנת היובל היא היא הסמל לאן אנו שואפים. למקום שבו חברה חיה בכבוד ובשוויון מעמדי, ללא אדונים ומשרתים. כל אחד אדון לעצמו. התורה ביקשה שנבין כי ראש השנה יכול להיות מעין שנת יובל קטנה עבור כל אחד מאיתנו. על כן שלחה אותנו לחפש ולמצוא כי השופר מקורו ביובל למען דעת כי כל אחד מאיתנו יכול לצאת לחירותו האישית אם רק יחפוץ בכך, אם רק נקשיב לקול השופר הקורא לנו לצאת לחירות מכל משעבד חיצוני או פנימי.

תקע בשופר גדול לחירותנו.