אור של תקווה: על החג שאוהבים לאהוב
חג החנוכה נחשב לאחד המועדים החביבים בלוח השנה היהודי. החנוכייה היא בהחלט חלק מהסיבה, אבל לא בגלל החובה ההלכתית - אלא בגלל החושך הגדול
אחד החגים שהחברה הישראלית שמחה לאהוב, הוא חג החנוכה - חג שיש בו חביבות מיוחדת. מהיכן צומחת חביבות זו? האם זו החופשה שהפסיקה את רצף שנת הלימודים שהחלה לא מזמן, ונותנת לתלמידים כמה ימי חסד - או שמא הסופגניות והלביבות מרובות הקלוריות?
הכל על חנוכה בפרויקט מיוחד:
זו שאלה אנתרופולוגית שקשה להכריע בה, אך האמת ניתנת להאמר שכבר בתקופות קדומות אהב העם היהודי את חנוכה. לפני מאות שנים כתב הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה, כי "מצוות נר חנוכה חביבה היא עד מאוד". ובאמת היו שכבר תהו מה ראה הרמב"ם להתייחס למצווה הלכתית כאל דבר חביב. הלא מדובר בציווי דתי, ולא בפעולה חביבה.
הנרות - סיפורם של בני האדם
אלא שייתכן כי חביבות החג נובעת ממקום אחר.אנו מצויים בעיצומו של החורף. הלילות ארוכים וקרים, ולא צריך הרבה דמיון כדי לחוש את תחושת העצבות והבדידות השורה על האדם שחוזר לביתו מהעבודה (כשאין חשמל) ומגיע לבית חשוך (תאורת הנרות יקרה והשימוש בה מצומצם). הוא יודע כי מרבית הלילה הארוך יעבור עליו באפלה. את ילדיו ורעייתו הוא יפגוש בחשיכה, וספק אם יראה אותם בצורה בהירה ומאירה. תיאור זה איננו טכני בלבד, הוא יוצר גם הוויה נפשית קודרת בתודעת האדם. הוא חי בחושך, והוא מייחל לאור. החושך מסמל אצלו את החידלון והיאוש, והוא מחכה לימים של אור ותקווה.
והנה, בעיצומו של החורף הקר - בלב הלילה, בוקע לו אור הנר. בשיאם של הימים הקודרים והמאיימים עולה שלהבת מאירה וחמימה. לפני כל דבר אחר, היא מעניקה לו לאדם תקווה ואמונה ביום שיבוא מחר. האדם השבור והמתוסכל מקבל זריקת עידוד.
בעלי הסוד במסורת היהודית כתבו רבות על הערך בהתבוננות באור הנר, שיש בו מן האור של בריאת העולם. מאידך גיסא, כתבו חכמי ההלכה כי אין להשתמש באור הנרות לאיזשהו שימוש - ואפילו ללימוד תורה. לכאורה מדובר בהנחיות סותרות, אבל באמת יש כאן הדרכות משלימות.
אנחנו מבקשים לראות באור לא רק כלי עזר לשימושנו האישי, ולכן אין להשתמש בו. אבל האור הוא גם בסיס לתקוותנו ומרפא לייאושנו. הוא בסיס אמונתנו ברוח האדם, וביכולתו להעפיל לגבהי מרומים. לכן אנו מבקשים להתבונן בו,בעומק, ברוגע ובנעימות. הוא נוסך בנו תקווה ואופטימיות לימים הקשים שיבואו אחרי החג.
הפסוק אומר "נר ה' נשמת אדם". הנר הוא הביטוי העמוק לכל העולם הערכי המפעם בנו, בני האדם, וככזה אנחנו
נמשכים אליו בעבותות של אהבה. הנר הוא הסיפור שלנו, בני האדם.
"נרותיי הזעירים,
כן ספרו לי סיפורים,
על עבר של עם,
עד שמעתי נר ונר,
לי קורא קום התעורר,
עם לתחייה קם".
לפנייה לכתב/ת 
