אתה לא אישי, ואל תקרא לי זונה
על מנת להבין את תפקידו של עם ישראל כזונה של אלוהים, כפי שמתאר ספר הושע, עלינו להבין את הציווי האלוהי לנביא לשאת אישה שכזו: גומר. היא מבחינתי האם החמישית, ואני גאה להיות בתה. גם כשעם ישראל בוגד באלוהים, יש לו תקנה
כל הארץ דגלים-דגלים
בפתיחת ספר במדבר אנו שומעים את קול תרועת המפקדים; סופרים את בני ישראל, מציינים את שמות הנציגים העומדים בראש השבטים, ומציבים כל שבט במקומו ליד דגלו.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בפתיחת ספר במדבר סופרים את כל בני ישראל, כלומר – את כל הזכרים (במדבר א', ב'): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".
בפתיחת ספר במדבר אנחנו שבים ולומדים שבני האדם הם בנים.
הזונה והפטריארכיה
בניגוד לחוויית המדבר הגברית העולה מפרשת השבוע, מציגה ההפטרה את עם ישראל דווקא בדמות אישה.
אמנם אישה זונה, אבל לגמרי אישה. תמונת המדבר ה"מפוארת" מורכבת מגברים בעלי שררה, כוח ותפקידים; לוויים ונשיאי מטות, ומכלל הגברים הבוגרים הנערכים למלחמות הכיבוש.
מול התמונה הפטריארכאלית המציגה את ההיררכיה ואת תפארתם של הגברים ככובשים, מציגה ההפטרה (בהושע ב') את עם ישראל כעם נשי, בוגדני, מפתה ומפותה; עם שקל לרכוש את ליבו במתנות ריקות, ואפשר להכניעו באלימות.
האם אנחנו, עם ישראל, גבריים או נשיים? כשאנחנו עושים את רצון האל, אנחנו כובשים ומנצחים עמים אחרים ולכן אנחנו גברים. וכשאנחנו בוגדים באלוהים – אנחנו הופכים לחלשים, לנכבשים ולגולים, וככאלה – אנחנו נשיים.
פתיחת ספר "במדבר" מבקשת להציג את הפן הגברי של עם ישראל. הפטרת "במדבר" חותרת תחת הפרשה, ומציגה את הפן הנשי של עם ישראל.
גומר, הזונה הגדולה מן החלומות
על מנת להבין את תפקידו של עם ישראל, כזונה של אלוהים (כפי שהוא מתואר בפרק ב' בספר הושע), עלינו להתבונן בפתיחה המפתיעה והחזקה של ספר הושע בה מצווה הנביא להתחתן עם זונה (הושע א', ב'-ג'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם".
המסר בפסוקים אלה לא בדיוק סמוי ואפילו לא עדין. גם קורא מנומנם של ספר הושע לא יוכל להתעלם מארבע הופעות של השורש ז-נ-ה בפסוק אחד. אין ספק, הנביא התבקש לשאת אישה מאוד-מאוד זונה. אם לא די בהזכרה המרובעת, מצוין גם שם העט של הזונה, שם שבא גם הוא להוציא ספק מלבם של הקוראים (שכבר בפסוק הקודם איבדו את יכולתם להיות ספקנים): "גומר בת דבליים".
אין מקום להתלבט בקשר לשם הציורי הזה, אבל אם בכל זאת נרצה להתלבט, או לגמגם במבוכה לנוכח הבוטות שלו, נעזר ברש"י שלא נבוך ולא גמגם, אלא קיבץ מדרשי חז"ל ופירש את השם המפורש ממֵילא: "רבותינו אמרו כך: שמה (של גומר) על שם זנותה שהכל גומרים בה ודשים בה כדבלה" (תאנה מיובשת).
אני הבת של גומר, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום
לגומר, היקרה שבאמהות שלנו, נולדו שלשה ילדים: יזרעאל, לא רוחמה ולא עמי. השמות
המוזרים והמפתיעים "לא רוחמה" ו"לא עמי" יכולים לסמל כמה עניינים. שמות אלה מסמלים בוודאי פרידה הרת אסון של אלוהים מעם ישראל; כיוון עם ישראל בגד באלוהים והתייחס אליו בחוסר נאמנות של זונה, אלוהים יפר את בריתו עִם עם ישראל, ובשפת שמות הילדים: אתם לא עמי, ועל כן אני לא אוסיף לרחם עליכם.
דבר נוסף, פחות מפורש אבל לא פחות חשוב שנלמד משמות הילדים, הוא שהבגידה והנתק אינם מצב טבעי וגם לא סופי. מוזרותם של שני השמות היא בכך שהם מורכבים משתי מילים ונפתחים במילת השלילה "לא". ה"לא" איננו המצב הטבעי, כפי שאינו השם הטבעי. ה"לא" הוא הקלקול, ומרגע שאלוהים פוקד על הושע לתת לילדיו את השמות המוזרים, הוא גם מבקש ללמד אותנו שהפרת הברית היא קלקול הניתן לתיקון: "לא" אחד קטן, רק שתי אותיות מפרידות בין חוויית הזנות לחוויית הנאמנות.
ולמה אני אוהבת את גומר? ולמה אני גאה להיות בתה? כיוון שהיא הותירה רושם עז על סביבתה. כיוון שהיא הייתה מה שהיא ונדמה לי שהיא הייתה שלֵמה עם עצמה. כיוון ששמה ומעשיה היו שווים. כיוון שהיא הייתה גדולה מהחיים, וכיוון שבזכותה יש לי שם מיוחד שמאפשר לי להיות לגמרי אני ולגמרי לא אני, שם שמאפשר לי להגדיר את עצמי ולבטל את ההגדרה, להיות דבר והיפוכו. כיוון שבכל רגע נתון אני יכולה לבחור להיות "לא רוחמה".
לביית את גומר
בהפטרת "במדבר", בהושע ב', מספר לנו אלוהים איך הוא יביית את "הזונה" שבנוּ, איך מבייתים את גומר. תחילת הביות בגיוס הילדים נגד אמם (פסוקים ג'-ד'): "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ, כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ, וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ".
זהותם וחייהם של הילדים מאוימים ולכן קל לשסות אותם באמם שגרמה לסבלם (פסוק ו'): "וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם, כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה". לאחר שהילדים נשלחים להתעמת עם אמא שבוגדת באבא, והופכת אותם ל"בני זונה" שלא יודעים בוודאות מיהו אביהם, נכנס גם האב-הגבר לתמונה.
עם כניסתו של הגבר לתמונה, מגיעים תיאורי האלימות כלפי הזונה לשיא (ה', י"ב): "אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ... וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא... עַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי". ליבת התיקון והביות של הזונה, באלימות עד מוות שהיא סופגת מבעלה.
משלב המכות עובר הגבר לשלב הפיתוי. במקביל למאהבים הקונים את לבה של קלת הדעת בשמנים ושיקויים, מבין גם הגבר שלה שעליו לפתות אותה כדי להשיבה. בעלה של הזונה יפתה אותה ללכת עמו אל המדבר והשממה, אל ארץ שאין בה גברים ומאהבים אחרים, ושם הוא יבנה מחדש את נאמנותה (פסוק ט"ז): "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ".
הושע, בן-גוריון והתואר "בעלי"
כחלק מתהליך השבת הזונה אל הגבר שלה, מודיע לה הגבר (בפסוקים י"ח-י"ט): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ". ומסביר רש"י את פשר השינוי המוצע: "תעבדוני מאהבה ולא מיראה. 'אישי' לשון אישות וחיבת נעורים". בעקבות רש"י פוסע גם דוד בן-גוריון, שכתב ללוי אשכול בשנת 1953:
חתמתי היום על הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכויי המס. בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי / אשתי. לדעתי יש להגיד אישי / אשתי. במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדבר הושע הנביא 'והיה ביום ההוא - תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב', 18).
בכבוד רב,
ד' בן-גוריון
ואני? מצד אחד, כל כך אוהבת את הפתרון הלשוני שיש בו את האהבה וחיבת הנעורים. אני אוהבת את הסרת שמות הבעלים מחייה של האישה. אבל מצד שני, אני מבינה שהסרת שמות הבעלים, במקרה זה, איננה הסרת הבעלות האחת. הגבר של גומר רוצה שהיא תקרא לו "אישי" ולא "בעלי", אבל באותה נשימה ממש הוא מבהיר שהוא לא מסתפק בפחות מנאמנות מלאה, והוא נוקם באכזריות את בגידתה בו.
אני מופתעת מההקשר שבו עולה ההצעה להסיר את שמות הבעלים מהשפה, ואני לא מבינה וקצת מבולבלת, מהגילוי ששוב המאוד טוב מסתובב בתוך המאוד רע.
"זונה" היא הגדרה נזילה
בפרשת השבוע הבא נקרא על האישה הסוטה, האישה שבעלה חושד בה שנאפה, ואין לו ראייה ובכל זאת הוא נאבק להשיג ידיעה ברורה, הכרעה בשאלה - נאפה או לא נאפה? הקריאה בשני הפרקים הראשונים של ספר הושע מציעה, בעניין זה, הפתעה לא קטנה – "זונה" היא הגדרה נזילה. גומר של אתמול היא האישה הנאמנה של המחר.
עם ישראל, גם כשהוא תופס את עצמו כזונה, רוצה תקנה. בשביל להבין איך נוכל להבטיח את קיומה הנצחי של הברית עם אלוהים, אנחנו נדרשים לספר לעצמינו שגם לזונה יש תקנה, וגם בחטאים זוגיים של ניאוף יש מקום לקבלה ולסליחה.
מי את אמא גומר, ומיהי האישה?
העיון המשווה בין הפרשה להפטרה מלמד אותנו ששתיהן שונות מאוד בתפיסתן את התנהגותו של
עם ישראל, אבל שתיהן מאוד דומות בתפיסתן את האישה. לדידן, אישה היא תמיד אחת משתיים: חלשה וחסרת משמעות או עצמאית, חסרת נאמנות וזונה.
כל עוד האישה היא טובה וחלשה, אין לה תפקיד של ממש בקהילה ואין סיבה לספור אותה במפקד הקהילה. ברגע שאישה הופכת חזקה 'היא מעמידה בספק את נאמנותה לגבר שלה, ולכן היא בעצם זונה, ולכן היא אולי מרשימה ומעניינת - אבל אינה ראויה להיות חלק מהעדה. אסור לספור אותה.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
