משטר גברי על גוף האישה

לא דיברנו עוד על הנידה

השיח הפומבי אודות המחזור החודשי של האישה מסתכם בתרבות שלנו במסרים חלולים עטופים בחיוך רחב, בבגדים לבנים ובנוזל כחלחל המטפטף מעדנות על תחבושת לבנה ואוורירית. בעוד סוגיות אינטימיות אחרות זוכות לשיח פתוח, המחזור החודשי נעדר מהמרחב הציבורי.

ראיתם פעם שירותים ציבוריים בהם מוכרים (שלא לומר מחלקים) טמפונים או תחבושות? בעוד מוצרי היגיינה אחרים מוצגים לראווה בחדר השירותים, גם בבתים פרטיים נוטים להסתיר את התחבושות והטמפונים.

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

לא פעם אני תוהה על הבושה הגדולה והמקובלת ביחס למחזור החודשי. לא פעם אני שואלת את עצמי: אם המחזור החודשי היה נחלתם של הגברים - האם גם אז הייתה מתקיימת תרבות המבוכה וההשתקה?

אבל לתורה יש קודים תרבותיים אחרים, ופרשת השבוע, פרשת 'מצורע' עוסקת בהרחבה במחזור החודשי, המכונה 'נידה'.

אנא בטובכם, סבלנותכם... 

"הלכות נידה" מורכבות וקשות להבנה, ולא לחינם כך הם פני הדברים, שהרי ידע מאפשר שליטה, וככל שהידע מורכב יותר, היכולת לשלוט נמצאת בידי חבורה מצומצמת יותר. כפי שאבקש להראות, הלכות נידה מבקשות להבנות שליטה גברית על הגוף הנשי, והמורכבות עובדת בשירות השליטה.

בשורות הבאות ובעזרתכם נחתור תחת מנגנון הידע, וננסה להציע הסבר פשוט למנגנון המורכב. כאמור, העיסוק ב"הלכות נידה" דורש מאתנו לדבר על ה"לא מדובר" התרבותי שלנו, והוא דורש גם עיון סבלני בפקעת הלכתית. מתוך תקווה שבזות ומורכבות לא ירתיעונו, אני ניגשת למלאכה.

לכל הטורים של רוחמה וייס

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת מצורע

מה נלמד מפרשת השבוע לעניין הלכות נידה?

א. טומאת הגוף של האשה קשורה לדם היוצא מגופה.

ב. הדם יוצא בשתי צורות: 'דם נידה' (נקרא לו דם מסוג A) ולעומתו דימום חריג שזב "ימים רבים בלא עת נידתה" (נקרא לו דם מסוג B).

ג. נידה טמאה שבעה ימים. אישה שיש לה דימום מסוג B טמאה במשך כל ימי הדימום ובמשך שבעה ימים נוספים.

בגוף אני מבינה?

בעוד שטומאות הגוף הגברי, המצויינות גם הן בפרשה שלנו, בוטלו הלכה למעשה על ידי חכמי התורה שבעל פה, הלכות טומאת הנידה הלכו והאמירו. בזמן שהמחוקק המקראי השאיר, כדבר מובן מאליו, את ההחלטה בדבר אופיו של הדימום בידיה של האישה (שהרי מי מלבדה יכול לדעת מה קורה לה בגוף?), ביקשו חכמי המשנה והתלמוד להעביר את האחריות לידיהם של הלמדנים.

אליבא דחז"ל, גוף האישה דורש עיון הלכתי-למדני. לשיטתם, אישה לא יכולה לדעת מתי הדם היוצא מגופה הוא דם המחזור ומתי היא מתמודדת עם דימום חריג. על מנת לדעת בוודאות באיזה דימום מדובר, עליה לקחת את הדם לבדיקתו של פוסק ההלכה.

איך פוסק ההלכה מכיר את העולם?

לפוסק ההלכה יש חוקים המבקשים לביית את הטבע, לאפשר לחכם להרגיש שהוא שולט על המציאות ולא רק נשלט על ידה.

מסכת שלמה במשנה ובשני התלמודים מוקדשת לחוקי הנידה, והיא מציעה מערכת מפתיעה ומעוררת סקרנות של דרכים להכרת הדימום הנשי ולגילוי האם מדובר בדם מסוג A או בדם מסוג B (למען האמת, קיימים סוגים נוספים של דימומים, אבל נוכל להסתפק כרגע בשני הדימומים העיקריים). עיקר הזיהוי נעשה על פי צורת כתם הדם וצבעו.

כך ביקשה והצליחה המערכת ההלכתית להפקיע מידי הנשים את היכולת הטבעית והפשוטה, להכיר את גופן. מאז ועד היום מחונכות נשים יהודיות להניח שהן לא מבינות מה קורה להן בגוף ולשלוח מעת לעת את דם המחזור לבדיקת רב.

ההצלחה לא הייתה מלאה 

היו ועדיין יש קהילות בהן לא התקבלו הלכות הבדיקה של החכמים, ונשים נעזרות בעצמן ובחברותיהן על מנת להבין מה קורה להן בגופן, אבל הלחץ על העברת סמכות הבדיקה לחכמים לא פסק.

תקנה שלא תיקנה דבר 

במאה השלישית לספירה נדד בין ארץ ישראל לבבל חכם בשם רבי זירא, שמסר מסורת ולפיה "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים" (ברכות ל"א).

מתוך חשש שאישה לא יודעת להבדיל בין דם לדם, ולא תמיד יכולה או מוכנה ללכת ולשאול חכם, הוחלט שכל דימום של אישה יתפרש כדימום מסוג B, ועם סיומו היא תמתין שבעה ימים בטרם תטבול במקווה ובטרם תוכל לחזור ולגעת בבעלה. מאותה תקנה ואילך גוזר כל מחזור חודשי על בני זוג בערך שבועיים של הרחקה פיזית.

ניתן היה לחשוב שהחומרה הזו, עם כל אתגריה, תשים סוף לריצה של הנשים עם דם הנידה אל הרבנים, שהרי התקנה הקובעת שכל דימום יוגדר כדימום החמור ביותר, תייתר את תפקידו של הרב כבוחן כליות ודם. אלא שהחכמים לא הסכימו לוותר על עמדת השליטה, ולמרות החומרה הם מצאו סיבות בגללן הנשים אמורות להוסיף ולהתייחס בחשדנות למה שעיניהן רואות וגופן מרגיש.

לא אפרט כאן את ההסברים והסיבות, רק אציין שהשורה התחתונה נותרה קשה ועצובה: התקנה לא תיקנה דבר. ימי הנידה גדלו משבוע לשבועיים, ולמרות זאת נשים ממשיכות לרוץ עם "עדי הבדיקה" אל הרב.

כשהתרבות מנצחת את הטבע 

הלכות נידה הן תופעה תרבותית מרתקת, גם אם מצערת - דוגמא מאלפת ליכולתן של תבניות תרבותיות לנהל את הטבע.

נשים שלא חונכו על ברכי ההלכות הללו יודעות לזהות בטבעיות, בגוף, את ימי המחזור שלהן. לרוב, עוד לפני שהמחזור מגיע נשים מזהות את השינויים בגוף, ויודעות מתי המחזור עתיד להגיע, מתי הוא מגיע ומתי הוא מסתיים. תרבות "הלכות נידה", לעומת זאת, חינכה נשים להאמין שהן אינן מבינות בגוף שלהן, שהן לא באמת יודעות מה הן מרגישות, ושאת ודאות קיומו של המחזור צרכים לאשר רבנים.

תרבות "הלכות נידה" מטילה משטר גברי על הגוף הנשי.

והיכן זה משפיע עלינו? 

בניגוד למיתוס ולפיו הלכות נידה מתואמות עם ימי הביוץ ובנויות כך שיחסי מין בין בני זוג מותרים בימים בהם האישה יכולה להתעבר, חכמי המשנה והתלמוד לא הכירו את מנגנון הביוץ - ומקורות תלמודיים שונים מעידים על כך. לחכמי ישראל לא היה מדע סודי. הם, כמו כולם, ידעו רק את מה שאפשר היה לדעת בזמנם.

החומרה של רבי זירא גורמת למצב בו נשים רבות השומרות הלכה (בערך 20%) לא יכולות להתעבר, שכן מועד הביוץ שלהן מתרחש בימים האסורים בקיום יחסי מין. בעבר היו נשים אלה עקרות, היום הן מקבלות טיפולים הורמונליים שתכליתם להתאים את גופן לחומרה ההלכתית.

שבועיים של הפרדה בין גבר לאשתו, תרבות שמעודדת נשים להפסיק להאמין לעצמן ולהידרש לבחינה קבועה ומביכה של גברים - זה ענייני. אני פמיניסטית, וכל שיעבוד של נשים ופגיעה בכבודן הוא ענייני.

אבל טיפולים רפואיים מיותרים ומזיקים, רופאים שפועלים בניגוד לחובתם המוסרית ומוכנים להציע לנשים טיפולים המסכנים את בריאותן ואת חייהן, ומערכת בריאות ממלכתית שמקצה משאבים לגרימת הנזקים האלה - זה גם עניין שלכם. זה עניין של כולנו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

א. עיתוני הימים האחרונים עוסקים בבנייה המושחתת של מתחם "הולילנד" בירושלים, ופרשת השבוע עוסקת ב"צרעת הבית". מדהים, לא?

כל מי שגר בירושלים ידע כבר מזמן שמתחם מגורים זה - יסודו בחטא. שום דבר, מלבד שוחד, לא יכול היה להסביר את הגידול המכוער שפצע את קו הנוף הירושלמי. אין אדם אחד בירושלים שחשב שהבניינים האלה יפים ושיקולים של טובת העיר הובילו לבנייתם.

לא פעם אני מפנטזת על פרוייקט פינוי-פיצוי לדיירי המתחם. אני חושבת שמגיע לירושלים להיפטר מהכיעור הזה. מצד שני, מתחם "הולילנד" הוא סוג חדש, קבוע, של "צרעת הבית". אנדרטה מפוארת ליכולתם של פרנסי העיר ונבחריה לפשוע בה.

ב. "ההתנהלות שלו הייתה התנהלות של יהודי שהיה לבוש בחליפת שלושה חלקים, הולך עם מקל, נכנס ללשכה זו, נכנס ללשכה זו, נכנס ללשכה אחרת. היה משהו בהתנהגות שלו, בדפוס ההתנהלות שלו, שהיה מאכרי".

נכון שאם המשפט הזה לא היה נאמר על ידי אהוד אולמרט, אלא על ידי איזה מנהיג אירופאי, הליגה נגד השמצה כבר הייתה יוצאת מגדרה? כנראה שיש גם "צרעת הפה".