סימני ראש השנה: מה תאכלו בשולחן החג
מראש של כבש ועד חבושים, מתאנים לבנות ועד ריאה של פרה: מאיפה הגיעו לשולחן ראש השנה "הסימנים"? ynet מגיש את המקורות, הברכות הנלוות, וגם טיפים שיעשו לכם שולחן חג שמח. וגם: איך מקלפים רימון בקלות? למה יש עדות שנמנעות מדגים בראש השנה - ומי מפחד לשתות קולה?
בקהילות רבות נהוג לקיים בערב ראש השנה את "סֵדֶר ראש השנה", בדומה לסדר פסח. במקביל לקערת "הסדר" שעליה מניחים מאכלים המייצגים רעיונות הקשורים לפסח וליציאת מצרים, שמים על שולחן ראש השנה מינֵי מאכלים המסמלים משאלות ותקוות לשנה חדשה, פורייה ומוצלחת. אלה נקראים "סימנים", "ברכות", "ברכיות", או "יהי-רצונים" - בשל התפילות הנאמרות עליהם.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת החג (יום א') - ויציאתו (יום ג')
מנהג זה קדום עוד מתקופת התלמוד והגאונים. ראשיתו במסכת כריתות ( דף ו, א): "אמר אביי: עכשיו שאמרתָ שלסימן יש חשיבות - יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי" (תרגום מארמית). ובמקום אחר אומר אביי, שנהגו להסתכל על המאכלים הנ"ל (מסכת הוריות, יב, א).
ראש השנה בערוץ היהדות :
חכמינו האמינו שכל אחד מהמאכלים הנאכלים בראשיתה של השנה החדשה, עם הבקשות-התפילות הנלוות - הוא "סימן" לבָּאות, ויש בו כוח מיוחד להשפיע על עתידנו בשנה הקרובה. בעקבות דברי אביי נחלקו רבותינו בשאלה האם יש לטעום מאכלים סימבוליים אלה, או שמא די בראייתם. מה שברור הוא שבראשית קיומו של סדר ראש השנה, לא התלוו ל"סימנים" ברכות כלל ועיקר.
כך התחילו אבותינו לברך על ה"סימנים"
אך מדוע ומתי הוחלט להוסיף לכל מאכל גם תפילה קצרה? נראה שהתשובה נעוצה בחששם של חכמינו ממנהג
ה"ניחוש" שהיה נפוץ מאוד בעולם העתיק ("ניחוש" דומה לאמונה התפֵלה בת ימינו מפני חתול שחור). יחד עם זאת, אנו מוצאים בתורה עצמה שני מקרי ניחוש, בסיפור אליעזר עבד אברהם שביקש כלה ליצחק - ובסיפור יהונתן בן שאול המלך ונערו, וניצחונם נגד פלישתים. המקרא הזהיר מפני מיני מנהגים שיש בהם חשש לחיקוי עבודה זרה. בשני המקרים התנכ"יים מופיע אומנם "ניחוש", אך עימו גם תפילה לאל שיסייע בהגשמת המטרה והבקָשָה.
כדי למנוע מהמון העם את חטא ה"ניחוש" בסעודת ראש השנה, נוספה במרוצת השנים לכל אחד מהמאכלים הסימליים גם אמירת תקווה-תפילה, המוזכרת במנהגו של רב האי גאון, שהיה לוקח כל אחד ממיני המאכל ואומר: "קָרָא - ייקרע גזר דיננו, רוּבִּיָא - ירבו זכויותינו וגו'", כבקשה ל-ה'.
במהלך הזמן החלו גם להזכיר את שם ה' במפורש, והשתרש המנהג המוזכר בספר אבודרהם (ספרד המאה ה-14): "אומרים תפילת בקשה הפותחת ב'ויהי רצון...' ואוכלים כל אחד ממיני המזון". וכך הפכו התפילות הנלוות למזונות, חשובות לא פחות מהמאכלים עצמם.
יחודם של המאכלים שמזכיר האמורא אביי (המכונים במקורות לעיתים קרכס"ת, ראשי התיבות של: קרא, רוביא, כרתי סלקא, תמרי) ומזונות אחרים שהתווספו אליהם במהלך הדורות –שיש בשמם, בטעמם או בצורתם סימן טוב לשנה מוצלחת ולגזר דין טוב שיטיל עלינו הקדוש-ברוך. זהותם של מרבית ה"סימנים" המוזכרים בתלמוד איננה ברורה, ובקהילות רבות נהגו מזונות שונים, שהוכנו בצורות מגוונות.
תפוח בדבש:
המאכל המזוהה ביותר עם ראש השנה הוא תפוח בדבש, עליו מבקשים "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש (ויש המוסיפים: "מראשית השנה ועד אחרית השנה"), אלא שמנהג זה הוא אשכנזי במקורו וחדש יחסית, ואף אינו מוזכר בשולחן ערוך.
הוא החל באירופה בימי הביניים המאוחרים, ומכאן זלג בהמשך לעדות המזרח. אכילת דברים מתוקים בראש השנה נרמזת כבר במקרא (נחמיה ח', י'), כשעזרא ונחמיה מצווים על שבי ציון ביום הראשון לחודש השביעי: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת".
אכילת דבש מוכרת מתקופת הגאונים, ואכילת תפוח מבושל בסוכר, כסמל למתיקות בשנה הקרובה וכסימבול להמתקת דיננו ביום הדין, הייתה מקובלת בקהילות שונות במזרח, אולם השילוב של התפוח עם הדבש הוא הברקה אשכנזית. אם כי היו קהילות שנמנעו מאכילת דבש מסיבות מקומיות של כשרות.
רימון:
משבעת המינים. עתיר גרעינים, ולפיכך מברכים: ש"ירבו זכויותינו כרימון", או "שנהיה מלאים מצוות כרימון". "סימן" זה נפוץ בקהילות הספרדים ובקרב חלק מהאשכנזים. מקורו בפרשנות על הפסוק: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שיר השירים ו, ז), ועליו אמר שמעון בן לקיש: "אל תקרי 'רַקתך' אלא 'רֵיקתך', שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין דף יט, ועוד).
קרא:
ירק ממשפחת הדלועים, למשל דלעת או קישוא. שמו מצטלצל לאוזן כנובע מהפעלים "לקרוא" ו"לקרוע", ולכן אומרים עליו: "יהי רצון... שתקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו". רבים מהיהודים בני עדות המזרח נוהגים להכין ריבת דלעת.
רוביא:
מקובלת בעיקר כסוג של שעועית הקרוי בערבית "לוביא". בתימן נהגו להשתמש בחילבה, המיוצר מצמח התלתן המוזכר במשנה, ובצפון-אפריקה היו עדות שנטלו סומסום או שוּמר. הירק מרובה זרעים וגם שמו מתקשר לריבוי, ואומרים עליו: "יהי רצון... שירבו זכויותינו". המשתמשים בלוביא מוסיפים "ותלבְּבֵנו".
כָּרְתי:
כרישה. השם מתקשר לפועל לִכְרות, ומבקשים: "שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", או "שייכרתו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתך". יש המכינים מהצמח קציצות ("קפטיקאס די פראסה" בלאדינו).
סילקא:
ירק ממשפחת הסלקיים. נוהגים לקחת סלק, עלי מנגולד או תרד. השם מתקשר לפועל לסלק, ולכן אומרים עליו:" שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", או ביחיד: "שיסתלקו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתך".
ראש כבש (או ראש דג):
"שנהיה לראש ולא לזנב", מנהג מתקופת הגאונים בזיקה לפסוק: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה..." (דברים כ"ח, י"ג). האוכלים ראש כבש, מוסיפים: "ותזכור לנו אֵילוֹ של אברהם אבינו".
עקידת יצחק אירעה, לפי המסורת, בראש השנה - ואיזכורה ביום זה אמור לעורר את רחמי ה' עלינו, בהדגישה את המסירות והנכונות להקרבה של אברהם אבינו לאל, ואת המרת הקורבן באייל (כבש).
גזר:
מקובל בעיקר ביהדות מזרח-אירופה (במיוחד בצורת "צימעס"), כי הגזר נקרא ביידיש "מעהרן", מילה שמשמעה גם "לרבות". השם בעברית מתקשר לפועל לגזור, ולכן בתימן מברכים עליו: "ייגזרו אויבינו ושונאינו". ויש האומרים עליו: "שתגזור עלינו גזירות טובות".
ריאה של פרה:
"שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה" (ולא כבדה חס וחלילה מעול הצרות). ריאה נהוגה בקהילות במרחב התרבות האיראנית (למשל במשפחתי שמוצאה מאספהן), ובכמה מקהילות מגורשי ספרד, שם אף נוהגים לטבול אותה בדבש.
ענבים מתוקים ולבנים, ותאנים מתוקות ולבנות:
נהגו לאכול בפרובנס ענבים מתוקים ולבנים ותאנים מתוקות ולבנות, סמל למתיקות ולהלבנת חטאינו ביום הדין.
חבושים:
"שתהא שנה זו טובה ומתוקה, ושיצאו חבושי (=אסורי) עמך ישראל ממאסרם לאורה". מקובל בכמה קהילות בצפון-אפריקה.
פרי חדש:
כסימן טוב לכל השנה החדשה. ויש הנוהגים לאוכלו רק בלילה השני של ראש השנה, כדי לומר עליו "שהחיינו". מנהג זה דווקא ביומו השני של החג, נוצר בשל המחלוקת ההִלכתית אם צריך לומר בִּרכת "שהחיינו" רק בלילה הראשון, או גם בלילה השני. רבים נוהגים בארץ לאכול רימון רק בלילה השני, מאחר שהוא פרי חדש ובאמצעותו יוצאים ידי ספק חובת אמירת "שהחיינו" בלילה השני.
דג:
מסמל פיריון בזכות ריבוי הביצים של הנקבה, ולפיכך מברכים "שנפרה ונרבה כדגים". "סימן" זה הופיע לראשונה בספרד במאה ה-14, ומכאן התפשט לאשכנז ולארצות המזרח.
אבל דעו כי יש דווקא מי שנמנעים מאכילתו בראש השנה, בשל מופע חד-פעמי של המילה במקרא בתוספת האות א', העלול לרמוז לדאגה בשנה החדשה: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם" (נחמיה י"ג, ט"ז).
תמר:
אחד שמבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומכאן שיש לו מקום מיוחד. בשל המצלול שלו, מברכים "יהיה רצון שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו", ויש המברכים: "שייתמו חטאינו".
ומה לא אוכלים בראש השנה?
בעדות רבות נהגו להימנע מאכילת מאכלים חמוצים, מרים או שחורים, כדי להבטיח שהשנה הקרובה תהיה
מתוקה ונקייה מחטאים ומדאגות. בהתאם לכך, יש הנוהגים שלא להניח זיתים שחורים ואף בקבוקי קוֹלה על שולחן החג!
בקהילות שונות נוהגים הימנעויות אחרות ו"סימנים" נוספים, ואם מישהו מכם יחליט להניח על השולחן אורז כסימן "שנזכה השנה לארוז ולנסוע לאלסקה", או חסה כסימן "שאישתי תחוס עלי סוף-סוף..." מי אני שאמנע זאת מכם?
- אסתר שקלים
היא מרצה, משוררת וחוקרת קהילות ישראל. לאתר שלה - לחצו כאן
