ויהי חושך: המכה הכי עמוקה
מי יוצא אל האור הגדול - בני ישראל, או המצרים? תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. מה שברור הוא שאין שמכת חושך לא הייתה פשוטה להבנה
המכות כסמל
המכות כולן כוונו להעברת מסרים באמצעים מוחשיים תוך שימוש בכל החושים. המסרים עשויים להיות מגוונים, וכל לומד יראה במכות מסר שונה. אני מציעה כיוון מחשבה על המכות כסמל ליחסים שבין ישראל לעמים, כשמטרתן לייצג באמצעות סמלים את מה שלא ניתן לתארו במילים, ולחולל חוויה משותפת באמצעות "כמוסת מציאות".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אפשר לדבר על השחין כמסמל את העקצוץ והמִטרד, או על הערוב כעל התנפלות חיות הטרף למשל, כשיקוף של מערכות יחסים שאנו מכירים לאורך ההיסטוריה. אך אתמקד במכת חושך בלבד, כדוגמה למשל שבמכות כולן.
החושך והעיוורון
המדרשים תיארו את מכת חושך כנס שבו כל איש מישראל מתהלך בתוך
אלומת אור, גם כאשר הוא נכנס לבתי המצרים השרויים באפילה כבדה ומוחשית, הישראלי מהלך בבתיהם כשהוא מוצף אור. לפי התמונה המוצגת במדרש, הישראלי רואה הכל, והמצרי הוא עיוור. הישראלי רואה לא רק את עצמו אלא גם את המצרי, ואילו המצרי אינו מבחין בו כלל.
הדא הוא דכתיב: "ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם" וגו', 'בארץ גושן' לא נאמר אלא 'במושבותם', שכל מקום שהיה יהודי נכנס, היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות, ועליהם נאמר (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי וגו'" (שמות רבה, בא).
בהתחשב בפסוק מתהילים המובא בחתימת הדרשה, ניתן להבין שהמשמעות שאותה מייצגת מכת חושך בעיני המדרש, היא העיוורון שהלא-ישראלי שרוי בו. מתוך כך שאין לו אמונה באלוקים, הוא למעשה חסום בפני היכולת לראות ולהבין כל מה שסביבו.
אי ההכרה בקב"ה - סיבת כל הסיבות - יוצרת תמונת היעדר גדולה. לעומת זאת, האדם המאמין מוצף באור גדול, תמונת המציאות שלו בהירה ומדויקת, והוא מחזיק תמיד פנס בידו המכוון את דרכו ומאיר את צעדיו. שימוש כזה במושגי "אור" ו"חושך" כדימוי לטוב ורע, מוכר ומצוי בשפע הן במקורותינו ("רשעים בחושך יידמו") והן במקורות מבחוץ ("בני אור ובני חושך").
החושך כרחם
המדרש מתייחס גם למשך החשיכה ולהתפתחות החושך. התיאור של
המדרש הוא שבתחילה, בשלושת ימי האפילה הראשונים, החשיכה מאפשרת תנועה. מאוחר יותר, בשלושת הימים הנוספים, החשיכה מוטלת גם באיברים, ובסופו של דבר, ביום השביעי: "יום חושך של ים" (שם).
השימוש בהתפתחות החושך באופן הזה, מצייר תמונה שבה המצרים הולכים ומעמיקים לתוך החושך - ואילו אורו של עם ישראל מתגדל ומתבהר. החשיכה היא הרקע שבתוכו עם ישראל שרוי, כשנר לרגליו. הציור הזה דומה לציור העובר ברחם אמו, כשנר לרגליו.
ששת ימי החשיכה הראשונים מקבילים לששת ימי הבריאה, והיום השביעי לפי המדרש הוא יום חושך של ים. הייחוד של הים הוא שהגבול בינו לבין היבשה מתברר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". זוהי ההכנה האחרונה ללידת עם ישראל מתוך הרחם המצרית, היבדלות האור מתוך החושך.
ההשוואה לבריאה
לשם ההשוואה, האבן עזרא מתאר את בריאת העולם כתהליך של התעצמות האור והתגלות הבריאה כולה, כתהליך של הארה:
"לפי דעתי שהיום הראשון היה אור ולא היה גדול,
וביום השני גדל עד היותו סבת הרקיע ונראתה היבשה.
וביום השלישי גדל עד שקיבלה הארץ כוח עליון להצמיח.
וביום הרביעי גדל עד שנראו המאורות והכוכבים.
וביום החמישי גדל עד שקיבלו המים כוח לשרוץ נפש חיה.
וביום השישי גדל עד שקיבלה הארץ כוח להוציא בהמה וחיה.
וביום השביעי היה שלם" (אבן עזרא, בראשית א', י"א).
מתוך המדרש מתברר שמכת חושך היא שלב אחרון של הבשלה לפני לידתו הסופית של עם ישראל. אחריו תבוא מכת בכורות, סמל להבכרה ולחבלי הלידה.
תאורת במה
אבל אל מכת חושך אפשר להתייחס בדיוק מן הכיוון ההפוך, ולשוות למול
עינינו תיאטרון, במה וקהל, בעת שההצגה מציגה על הבמה הקהל יושב אפוף באפילה, אינו רואה איש את אחיו, והשחקנים על הבמה מוארים.
לעיתים אפילו הבמה מוחשכת, ורק אלומות אור מלוות כל תנועה של השחקנים. במצב הזה, האדם המואר אינו רואה את היושבים מולו בחושך. אלומות האור שמלוות אותו הופכות אותו לחשוף ובולט. הוא ממקד את הצופים בו.
הקהל עובר תהליך של הזרה, בעוד השחקנים עוברים תהליך של זיהוי. וממש כמו שבתיאטרון מתרחשים כמה אלמנטים בו זמנית, הצופים הופכים להיות קולקטיב, שותפים לחוויה שהם אמורים לעבור יחד. בה בעת, הם גם חווים את המשמעויות המוצגות להם באמצעות הטקסטים הנאמרים על הבמה.
המבט העיוור של השחקן, לעומת מבטו הרואה של הצופה - מכוונן דווקא את ליבו של הצופה אל המתרחש על הבמה. הוא מעביר אותו תהליך של דמיון מודרך, וכך גורם לצופה להרהר במשמעות של התכנים שהוא צופה בהם.
הקהל עובר תהליך של הזדהות עם השחקנים, עם הדמויות שהם מגלמים, ועם הנרטיב שהם מציעים. לפי ההבנה הזו, מכת חושך אמורה להעביר את תושבי מצרים תהליך של הכרה בזהות היהודית, תהליך של הארה והכרה בטעות, לקראת האפשרות לאשר את קריאתם לחירות, לחופש מחשבה ולזהות לאומית.
בה בעת, נוצרת מערכת יחסים של פנים וחוץ, של שחקן וקהל. וכך נבנה תפקידו של עם ישראל כמחולל שינוי ומחשבה חדשה בעולם, כמבשר טוב וכמגדלור. כשיידלקו האורות בתום ההצגה, יוכל גם עם ישראל לראות את מי שעומד אל מולו.
