לחיות על קידוש השם

פרשת השבוע, אמור, מורכבת משני חלקים מרכזיים: הראשון - מעמד הכוהנים בני אהרון, זכויותיהם, חובותיהם ומגבלותיהם; השני – פירוט כל מועדי ישראל לפי סדר התורה, מפסח ועד סוכות. בין שתי הפרשיות הללו ישנו ציווי אחד חשוב מאוד, שכביכול מובלע בין הנושאים - מצוות קידוש ה' והאיסור החמור של חילול ה'.

אומרת התורה: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה', ולא תחללו את שם קודשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם". לא רק ש"לא תחללו את שם קודשי", אלא בנוסף לכך גם "ונקדשתי". עשו הכל כדי ששמי יתקדש בעולם.

מהו הדבר הנוגע היום כמעט לכל אדם? יתגדל ויקדש שמי רבא. לא עלינו – אבל זה מגיע. ראו איזה מקום תופס הקדיש: אנשים שאולי לא מניחים תפילין ולא מתעטפים בציצית, אבל כשזה מגיע לכיבוד אב ואם, והנושא הוא אמירת קדיש - אומרים. "ונקדשתי בתוך בני ישראל". יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

אנחנו נמצאים שבוע אחרי יום השואה, ובימים אלה מציינים הרבה את מלאות 71 שנה למלחמת העולם השניה. אבי, שקידש שם שמים בטרבלינקא, כתב ספר בשם "קידוש ה'", ושם הוא דן בשאלה האם גם ילדים חייבים במצווה זו.

כשילד בן שנתיים אמר "לא" לאנטיוכוס

בטלית ובתפילין הם לא מחוייבים, כל עוד אינם בני מצווה, אז למה הם נהרגים על קידוש ה'? תשובה: המצווה היא לא רק "וקידשתם את שמי", אלא גם "ונקדשתי בתוך בני ישראל". עשו פעולות כאלה שעל ידיהן שמי יתקדש. ונקדשתי - בלשון סביל.

כשהיינו ילדים, היו חגיגות בחנוכה, ותמיד הייתה הצגה על חנה ושבעת בניה. במדרש איכה מסופר שחכמים שיערו את גילו של הילד הצעיר ביותר של חנה, שלא רצה להשתחוות לפסל בימי גזירות אנטיוכוס ונמסר על קידוש ה', וגילו שהוא היה בן שתי שנים ושש שעות ומחצה – או אולי שישה חודשים יותר. שנתיים וחצי, והוא אומר לאנטיוכוס: אני אל אשתחווה לפסל.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - זהו מופת של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". עובדה שהיום, 2200 שנים לאחר מכן, כולנו יודעים את הסיפור של חנה ושבעת בניה. מופת ודוגמא של קידוש ה', שהלוואי ולא נעמוד בו לעולם. במקום קידוש ה' במיתה, במוות, אפשר וצריך לקדש שם שמים בחיים.