אחרי המבול: כולנו ניצולים
הרגע שבו הבחירה בחיים הפכה מזכות לחובה, מאנוכיות לשליחות, נמצא בפרשה שלנו, אחרי שנח יוצא מן התיבה. ואולי זו בעצם כל המטרה של סיפור המבול: להחדיר בנו תודעה של ניצולים. להבהיר לנו עד כמה עובדת קיומנו איננה דבר טבעי ומובן מאליו
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בדומה לניצולי-שואה רבים, החוט השוזר את סיפוריו היה האחיזה הבלתי-נלאית בחיים, כנגד כל הסיכויים. מתוך תחושה שאותה ניסח הרב יצחק ניסנבוים בגטו ורשה, כשקבע: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש-השם במוות"; תחושה שהכתיבה את פעולותיהם של יהודים רבים, כמו חברי מחתרת "הנוער הציוני" בזגלמביה, שדחו את ההצעה למות מות גיבורים יחד עם גרמנים רבים ככול האפשר, והכריעו להמשיך ולהיאבק על חייהם, כי "חיי אדם קודש הם ויש להצילם".
השליחות לחיות
פעמים רבות תהיתי: למה בעצם אנחנו תופסים זאת כגבורה? מדוע אנו רואים זאת כערך? הרי בסופו של דבר, מדובר בחיים הפרטיים שלנו, אז מה גורם לתחושת השליחות הגדולה בשמירה עליהם?
ודומני כי הרגע שבו הבחירה בחיים הפכה מזכות לחובה, מאנוכיות לשליחות, נמצא בפרשה שלנו. אחרי שנח יוצא מן התיבה, האלוהים מנחה אותו כיצד להתנהל בעולם החדש שאחרי המבול. הוא מתיר לו את אכילת הבשר (שנאסרה לאדם הראשון) ומוסיף (פרק ט', פסוקים ה'-ו)':
"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
אין בחירה במוות
האיסור לרצוח מופיע במקומות נוספים בתורה. למעשה, הוא מופיע בכל אחד מחמשת החומשים: "לא תרצח"; "מכה איש ומת – מות יומת" ועוד. אך בכל המקומות הללו הוא מתייחס לפגיעה שאדם פוגע בחבֵרו, בדומה לכל פגיעה נזיקית אחרת (כחלק מעיקרון רחב יותר של "עין תחת עין"). אולם בפרשת נח המוקד הוא אחר: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם". הבעיה איננה הפגיעה בזולת, אלא הפגיעה בצלם אלוהים שמתגלה בו.
זה לא נגמר באיסור להתאבד. מיד אחרי איסור הרצח, אומרת התורה: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (פרק ט', פסוק א'). שישה פסוקים קודם לכן כבר נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (פרק ט', פסוק א'), אך זוהי רק ברכה שבירך אלוהים את נח ובניו, הדומה לברכה שניתנה כבר לאדם וחוה. ואילו הפסוק האחרון הופך את הברכה לציווי: "ואתם פרו ורבו". מתנת החיים שוב איננה זכות בלבד, אלא חובה ומשימה: להוסיף חיים ולשמור עליהם.
המופע העוצמתי ביותר של תודעת החיים-בצלם-אלוהים נמצא בהסבר שנתן הלל לתלמידיו, כשנפטר מהם כדי ללכת לבית המרחץ: "מָה אִם אִיקוֹנִין (דיוקנאות) שֶׁל מְלָכִים, שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָיוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָם וְשׁוֹטְפָם... אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּדְמוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". הלל חי את חייו בתודעה של מי שממונה על שמירת דיוקנו של המלך, עם כל האחריות והענווה הנובעות מכך.
תודעה של ניצולים
ואולי זו בעצם כל המטרה של סיפור המבול: להחדיר בנו תודעה של ניצולים. להבהיר לנו עד כמה עובדת קיומנו איננה דבר טבעי ומובן מאליו, כפי שיכול להצטייר בסיפור הבריאה של פרשת בראשית.
ההיפך הוא הנכון: כל הסיכויים היו לרעתנו, העולם ראוי היה להיות מושמד עד עפר, והאלוהים חס עלינו במיוחד והעניק לנו את מתנת החיים, הנושאת עימה מטען עצום של חובה ושליחות; החובה לשאת בתוכנו את צלם אלוהים ולשמור עליו, בגוף ובנפש.
"ואל יבטיחך יצרך שהשאוֹל בית מנוֹס לך. שעל כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
