בת מצווה שסיימה מסכת, יכולה להגיד קדיש?
שאלה:
בתי סיימה מסכת לקראת בת המצווה שלה. כיצד ניתן לציין את ה"סיום"?
האם היא יכולה לומר את הקדיש, או שהיא תאמר את ה"סיום" ואני אומר את הקדיש?
תשובה:
המקור לאמירת קדיש בסיום לימוד הוא בגמרא, המסבירה כי העולם מתקיים בין השאר על אמירת "יהא שמיה רבא" בלימוד אגדה (סוטה מט). רש"י שם מסביר שהכוונה היא, "שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים, בכל שבת היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם".
יש לכם שאלה? לחצו על "שלח שאלה" - כתבו ותיענו
<< לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>
אמנם לא ברור מדבריו האם מדובר על קדיש "דרבנן", או על הקדיש "הגדול" (רבא), שכיום נוהגים לומר בסיום מסכת.
לעומת זאת, הרמב"ם (שיום פטירתו חל אגב היום, כ' בטבת), מציין על אמירת קדיש הגדול: "כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל-פה, ואפילו במדרשות או בהגדות, כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא'..." וחלק מהתימנים נוהגים לומר קדיש זה בסיום הלימוד.
בשולחן ערוך כותב הרמ"א: "כשמסיים מסכת, מצווה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצווה" (יורה דעה, סוף סימן רעו). וכותב על זה אחד המפרשים, שמכיוון שזו סעודת מצווה, נהגו שהלומד יודיע על הסיום, כדי שיבואו לשם אנשים נוספים, "ויחזרו אחר מניין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא, והיא סעודת מצווה שאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם..." והוסיף, שגם "מי שלא סיים מסכת - מצווה רבה שישמח עם המסיים, ואפילו יחיד שסיים מחויבים אחרים לסיים עמו" (ש"ך שם ס"ק כז)
מי אומר את הקדיש בסיום לימוד? הלומד, או מישהו אחר?
מדברי רש"י שנזכרו למעלה עולה שעיקר קידוש ה' הוא "יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים", כלומר, האמירה של הציבור היא הגורמת לערכה הגדול, אולם לא ברור מי האומר את הקדיש.
במקום אחר המשמש מקור לשמחת סיום מסכת, נאמר כי אביי אמר שמגיע לו שכר, מכיוון שהוא עושה סעודה לתלמידי חכמים כאשר הוא רואה תלמיד חכם צעיר שמסיים מסכת, ולכאורה הוא הפעיל בשמחה, ואולי גם הוא אומר את הקדיש.
מכל מקום, נראה שלכתחילה בוודאי עדיף שהמסיים הוא זה שיאמר את הקדיש במניין, ואחרים הנמצאים שם יענו "יהא שמיה רבה מבורך".
האם יש הבדל בין בנים לבנות?
סיום לימוד מסכת מוגדר על ידי חכמים כסעודת מצווה. הרש"ל (רבי שלמה לוריא), מוכיח מהגמרא (שבת קיח), שנהגו לעשות סעודה בסיום מסכת. הוא גם דן בהגדרת סעודת בר מצווה כסעודת מצווה: "וסעודת בר מצווה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצווה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה שזכה הנער להיות בר מצווה, וגדול המצוּוה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה".
לפי הגדרה זו, אין הבדל בין הגעה למצוות לבן ובין הגעה למצוות לבת. מכל מקום, כאשר מצרפים את שני הדברים - הגעה למצוות וסיום מסכת - בוודאי שהדבר ראוי ומשמח. לדעתו של הרש"ל אף היה מקום לברך "שהשמחה במעונו", אלא שהוא חזר בו מכיוון שלא ראה שנוהגים כך.
גם סיום מסכת על ידי בנות לא היה דבר מקובל בימים עברו, וממילא גם לא התייחסו לשאלה כזו. עם זאת, יש מחלוקת לגבי אמירת קדיש על ידי הבת לעילוי נשמת הוריה.
יש המתירים ובעיקר אם הקדיש נאמר בעזרת נשים, או אפילו בחוג משפחתה, ויש אוסרים בכל מקרה כדי שלא לגרום תקלה, שיחשבו שאישה יכולה להיות שליחת ציבור במניין.
מכל מקום, בסיום מסכת, שהקדיש הנאמר אחרי הלימוד ואינו חלק מתפילה – נראה שיש יותר מקום לאפשר לבת לומר את הקדיש הגדול. אם הבת מרגישה נבוכה בכך, אביה יוכל לומר את הקדיש.
לפנייה לכתב/ת 
