"רעדתי מפחד": הרבנים שחינכו עם הידיים
"כלום לא הכין אותי לאלימות שבה נתקלתי בתלמוד התורה. למשל, המורה בכיתה ב' שתלש את תנוכי האוזניים עד שדיממו, או הרב הסדיסט בכיתה ד' שהיה שובר סרגלים על אצבעות הידיים. אני מקווה שבגיהינום שמורה מחלקה מיוחדת לאנשי חינוך שרצחו נפשות". קמפיין #metoo החרדי עורר ביצחק טסלר זיכרונות ילדות
בבית הספר היסודי-חרדי בחיפה שבו למדתי השתמשו כמעט כל המורים באלימות כנשק "חינוכי". זה היה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. כמעט כל הילדים קיבלו מההורים מכה על הישבן או סטירת לחי, ולכן איש לא חשב שיש בעיה עם העובדה שהתחצפות למורה, או אפילו הפרעה לשיעור, מסתיימת בחבטה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
חשוב להקדים ולהדגיש: הכאת ילדים הייתה מקובלת במידה מסוימת גם במגזר הדתי-לאומי ואפילו אצל חלק מההורים החילונים. לפני שעברתי ללמוד במגזר החרדי, בכיתה ב', ביליתי את כיתה א' בבית ספר ממלכתי-דתי. לא שכחתי את הסטירה המצלצלת שהעניקה לי המורה המחליפה מול כל הכיתה בגלל שאת תרגיל החשבון כתבתי בכתב גדול שעורר צחוק בקרב שאר הילדים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- במקום גירוש - "עיר מקלט" למסתננים/ הרב יואל ואליעד בן-נון
- מוותרים על הכשרות: "התעודה יקרה לנו"
- מוסר במחלוקת: עשרת הדברות של ראמח הפלסטיני/
פרופ' רוחמה וייס
אבל דבר לא הכין אותי לאלימות שבה נתקלתי כאשר התחלתי ללמוד במגזר החרדי. בכיתה ב' היה לנו מורה שנהג למשוך לילדים בתנוכי האוזניים. באחד המקרים גרמה המשיכה לדימום מאוזנו של אחד התלמידים. התברר שחלק מהתנוך פשוט נקרע.
"שוויון בנטל" בספיגת המכות
אני רעדתי מפחד, ולא כמטבע לשון. כשהמורים היו עוברים משלב הדיבורים לשלב המעשים הייתי מתכווץ במקומי, וכמוני שאר הילדים. אף אחד לא העז להוציא הגה, כי היה ברור שכל תגובה תפנה את הזעם והמכות אל התלמיד הבא.
למרבה מזלי, לאבי האהוב היה מבנה גוף מוצק ו-185 ס"מ שאיימו בעצם נוכחותם על המורים שלי - שהיו ברובם קטני קומה וצרי מוח. זו הסיבה שהייתי מוגן יחסית. שאר התלמידים, למעט מספר מצטיינים, קיבלו מכות כדבר שבשגרה.
המזל הגדול היה שבכיתה שלנו הצטופפו לכל משך בית הספר היסודי 44 תלמידים, כך שכולנו נשאנו בצורה שווה בנטל המכות. זה היה כמובן שיעור מעולה בחשבון, שהבהיר לנו שכאשר סכום המכות והשברים מתחלק בין יותר פרטים - כל פרט מקבל פחות. בהתחשב בעובדה שרוב חבריי לכיתה לא התקדמו בלימודי החשבון והאנגלית הרבה מעבר לכיתה ב', אי אפשר לומר שלא היה לשיעור הזה שום ערך לימודי.
לתיש יש זקן
אבל דבר לא הכין אותי לאלימות שבה נתקלתי בכיתה ד'. הכינוי של מחנך הכיתה היה "תיש", וזאת בזכות זקנקן התיש שעיטר את תחתית פניו. מעל הזקנקן היה פה קפוץ ומעליו שתי עיניים קטנות ומרצדות. לרוב הפנים היו זעופות, אבל כשהיה מחייך, היה זה חיוך שטני שבישר על התקף אלימות פסיכוטי באכזריותו.
כמט כולם קיבלו ממנו מכות, אבל יותר מכולם סבל ב'. הוא היה ילד שובב עם חיוך תמידי שהיה המורה לחיים שלנו. הוא לימד אותנו איך אפשר להפוך סוללת אצבע לפנס בעזרת חוט מתכת ונורה קטנה. הוא לימד אותנו שאם מחברים מצבטי מתכת ואוזנייה לעצמים מתכתיים, אפשר לשמוע לפעמים רדיו. הוא גם לימד אותנו שכאשר אדם מרוכז בשיעור, אפשר לקשור את שרוכי נעליו אלו לאלו, או להתירם לחלוטין מבלי שירגיש. הוא אפילו לימד אותנו איך לוכדים זבוב טורדני, ורק דבר אחד הוא לא ידע - איך למנוע מ"תיש" להתעלל בו.
אני לא מדבר כמובן על הסטירות ה"רגילות", גם לא על ההצלפות על כפות הידיים בסרגל מתכת (הסרגל מעץ היה נשבר). ל"תיש" הייתה שיטת התעללות מיוחדת שהוא שמר לב'. בכל פעם שהוא הפריע, או שהמורה חשב שהוא הפריע, או שהמורה היה סתם משועמם, הוא היה קורא לו לעמוד לפני כל הכיתה - ואז מצווה עליו לא להירתע כאשר היה סוטר לו, או מצליף על ידיו בסרגל.
כמובן שילד קטן אינו יכול שלא להירתע כאשר מכים אותו באכזריות כה רבה, ולכן היה נרתע ואז סופג עוד הצלפה או סטירה, ועוד אחת, ועוד אחת. לפעמים היה סופג עשרות מהלומות. הפנים שלו היו אדומות, כפות ידיו גם הן, אבל הדבר המדהים מכול היה שהוא מעולם לא בכה. זה הטריף את "תיש" וכמובן גרם לו להאריך את משך ההתעללות.
חומת השתיקה
מאז עברו כמעט ארבעה עשורים. מינון האלימות בחברה הישראלית פחת מאוד. בתחילה נעלם השימוש ב"אלימות חינוכית" מבתי הספר החילוניים. בהמשך נגמלו גם במגזר הדתי-לאומי. אפילו במגזר החרדי התופעה התכווצה מאוד, אף שהיא עדיין קיימת בשוליים. רק עונשים חמורים במיוחד על אנשי חינוך שיודעים ולא מדווחים על מורים אלימים עשויים למגר את התופעה לחלוטין.
בדומה לקמפיין #metoo לא מדובר בתופעה חדשה, אלא בהתפוררות של חומת השתיקה, לכן צריך לקוות שלא מדובר רק באוורור רגשות, אלא גם במהלך שאולי יקטין במקצת את מספר הנפגעים.
ומה באשר לעונש שמגיע ל"תיש" ושכמותו? אני מקווה מאוד שבגיהינום שמורה מחלקה מיוחדת לאנשי חינוך סדיסטים שרצחו נפשות, בידיעה ובהסכמה של חבריהם למקצוע ושל מערכת החינוך שבה הם עבדו.
