.jpg)
"הפגזות, אזעקות, עוצר ושכנים שנהרגו מטיל"
מ"הגיהנום של דונייצק" - לישראל: ולנטינה מטביינקו ראתה הכול בארבע השנים האחרונות - "החלונות שלנו נופצו מהדף פיצוצים, ראיתי פגיעות ישירות בגן ילדים וכל ערב שמענו את ההפגזות". רגע לפני שבנה גוייס לצבא הרפובליקה העממית של דונייצק, החליטה לעלות ארצה: "אני רוצה שהוא ישרת בצה"ל"
עבור ולנטינה מטביינקו (42) ושני בניה, אולג ומתי, הפסח הזה באשקלון הוא יציאה לחירות ללא שום הגזמה. לפני חודש – ב-7 לפברואר, 2018 – עלתה המשפחה הקטנה ארצה לאחר ארבע שנות מלחמה סמוך לקו האש בעיר דונייצק, העיר הגדולה בחבל דונבאס.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
"החלטנו לעלות לישראל משום שאנחנו יהודים וזכאים לכך", מספרת מטביינקו ל-ynet. "אירועי ארבע השנים האחרונות ללא ספק סייעו להחלטה שלנו. גרנו באיזור פטרובסקי של דונייצק שנמצא במרחק של קילומטרים ספורים מהחזית, ומה שחווינו זה סיוט. גיהנום".
בלי חשמל, בלי מים
מטביינקו חיה בחזית לא מוכרת לישראלי הממוצע. אזור מלחמה קטן ורחוק מהעין ומהלב, בין אוקראינה לרוסיה. במשך ארבע שנים של קרבות היא ראתה הכול: "החלונות שלנו נופצו מהדף פיצוצים, לנגד עיניי ראיתי פגיעות ישירות בגן ילדים, כל ערב שמענו את ההפגזות".
מטביינקו מתרחקת מפוליטיקה, ומצאה עצמה - כמו שאר אזרחי הרפובליקה הטרייה שהקימו הבדלנים הרוסים - בשטח אש: "השלטונות כאן האשימו את האוקראינים, והצד האוקראיני הפנה אצבע מאשימה כלפי דונבאס בסוגיה מי התחיל. אבל בפועל השכנים שלנו נהרגו בתחנת אוטובוס מפגיעות ישירות של טילי גראד, ואני מאוד רוצה לקוות שהדברים האלה קורים אצל צבא אוקראינה מתוך טעות וחוסר ניסיון.
"יישוב שלם סמוך לאיזור שלנו ממש נמחק מהאדמה. לעתים קרובות במהלך שבועות גרנו ללא חשמל ומים. אגרנו מים באמבטיה, ונאלצנו לקנות או להביא הביתה מים ממקורות אחרים".
מטביינקו שניהלה מסעדה מספרת כי "בבוקר פעמים רבות נאלצתי לחמם את המגהץ על הגז, כמו פעם, כדי לגהץ את הבגדים ולהראות בסדר".
"מעדיפה שהבן שלי יתגייס לצה"ל, לא לצבא אוקראינה"
בכל ערב החל העוצר. "יום אחד חזרתי מהעבודה בשעה מאוחרת, עצרו אותנו ונאלצנו להמתין במונית עד השעה 5 לפנות בוקר", היא נזכרת. "העוצר מתקייים בדונייצק כל יום משעה 23:00 עד 5 לפנות בוקר. מבטלים אותו רק שלוש פעמים בשנה, בחגים הגדולים: נובי גוד, חג המולד ופסחא".
העלייה של ולנטינה ומשפחתה לא הייתה פשוטה יותר מיציאת מצרים. כדי להכין את המסמכים היא נאלצה לעבור את המחסומים בגבול עם אוקראינה, ולהמתין כ3-4 שעות בכל מעבר. יודעי דבר מספרים, אגב, כי ניתן לעבור את המחסום ללא המתנה, תמורת תשלום של 500 גריבנה – כ-20 דולר.
"אני לא כועסת על שלטונות אוקראינה", אומרת ולנטינה מטביינקו. "אני חושבת שקורה אי צדק במלחמה מול דונבאס. את בני הבכור, אולג ,רצו לגייס לצבא אוקראינה ב-2014. מה שהציל אותו זה שהוא היה בלימודים. אם היינו נשארים הוא היה מקבל צו גיוס מצבא הרפובליקה העממית של דונייצק.
"אני לא מעוניינת שהוא ייקח חלק במלחמת אחים באוקראינה. אני כן רוצה שהוא יתגייס לצה"ל משום שזה יעזור לו להסתגל בארץ והוא לא יהיה שונה מאחרים שמשרתים את המדינה. יש לי אחיינים שגרים בערים אחרות באוקראינה שגויסו לצבא האוקראיני. אני מאוד מקווה שהם לא יקבלו פקודה להפגיז את דונייצק".
"באנו מטמפרטורה של מינוס 19 מעלות - לפלוס 19"
מאחור נשארו ההורים המבוגרים של ולנטינה. ב-11 לינואר השנה ניתקה חברת הטלפון הסללולרי המקומית את הקשר לרפובליקה הבדלנית, מה שמקשה על התקשורת עם ההורים. הגרסה הרשמית, אגב, היא פגיעה של של פגז וחוסר גישה כדי לתקן.
"התקנתי להורים המבוגרים שלי את הווטסאפ והווייבר לטלפון, והם משתמשים בשירותי החברה הסלולרית של דונייצק", היא מספרת. לעלייה שלה קדם ביקור נלהב בישראל, כבר בשנת 2012, עוד לפני פרוץ המלחמה. אבל העלייה שלה לפני חודש הייתה שיא חדש: "באנו בפברואר מטמפרטורה של מינוס 19 מעלות - לפלוס 19! התצפית מהמטוס הייתה כל כך יפה וציורית".
מטביינקו שהגיעו בסיוע "הקרן לידידות", הפועלת בין היתר גם באזורי העימות במזרח אירופה - מאמינה שלבניה ממתין פה עתיד טוב יותר. גם המצב הביטחוני - כמי שבחרה לגור באשקלון שידעה אזעקות - לא מרתיע אותה. "אני בטוחה שההגנה של ישראל יעילה יותר מההגנה של דונייצק", היא אומרת. עכשיו מטביינקו מקווה לעבוד במסעדה בחוף אשקלון ומספרת כי לאחר השירות הצבאי יעבוד בנה כמהנדס מערכות קירור.
לפנייה לכתב/ת 
