עקרות שגוררת גירושין - גירושין שהולידו משפחות
תפקידן של הספרות והתקשורת להציף את הרגשות והתחושות האנושיות ולתת להם מקום, ולכן הן צובעות בצבעים עזים את מצוקתו של היחיד. אז מי צודק, הסופר שבוכה עם העקרה שגורשה - או ההלכה שרואה את הקשישים העריריים?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בסיפור "מצווה" מתואר אדם המספר (לפרישמן עצמו) על בנו וכלתו, מנחם-מנדל ושרה-מלכה, אשר "בנחת ובנעימות חיו יחדו, שלום-בית היה להם, שלום-בית גדול וחזק". פרישמן, המאזין לסיפור, מפליג בדמיונו ומשווה לנגד עיניו את "האיש והאישה אוהבים איש את אחיו אהבה גדולה וטהורה". והוא מוכה בתדהמה כשמתברר לו שהאב כפה את בנו לגרש את אשתו, על פי ההלכה המחייבת לעשות כן אם עברו למעלה מעשר שנים ולא ילדה.
האב לא מתנצל על מעשיו: "מצווה היא, דין מפורש הוא. חיכינו גם עד תום השנה ה-11, ואולם גם בשנה הנוספת הזאת לא ילדה לו בן או בת".
"שוטה היה", ממשיך האב ומגנה את בנו, אשר ביקש להיסמך על שיטות הפוסקים המקילות כדי להישאר עם אהובתו, ומסיים את הסיפור: "בהינתן לה הגט, התעלפה, ואחרי כן חלתה ימים רבים ומתה. והוא, לא יצא ימים רבים מפתח ביתו, אחרי-כן קם פתאום וייסע לו. ומי אשם לו כי שוטה היה?"
פרישמן לא חוסך את שבטו מן האב, אשר "היה בעיניו כרוצח", ויחד עמו תוקף בחריפות גם את ההלכה היהודית אשר הביאה למצב כזה. קשה מאוד לקרוא את הסיפור ולא להזדהות אתו, ולו במשהו.
תמונת הראי של הרב קוק
ובפרשת השבוע, קרח, מקהיל קרח את נשיאי העדה על משה ועל אהרן. כיצד סחף עמו קרח את העם? על פי חז"ל, הוא פשוט סיפר להם סיפור: "אמר להן: אלמנה אחת הייתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת. באה לעשות גורן, אמר לה משה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיוון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן, כיוון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה... נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".
בצעד יוצא דופן, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק תגובה לסיפורו של דוד פרישמן. בתגובתו הוא מבקש לתאר מציאות אחרת המבוססת על אותה הלכה עצמה, המחייבת אדם לגרש את אשתו שלא ילדה: "והנה נציע לפנינו שני מחזות: משפחה אחת, שהגבירה את הרגש הטבעי על הצדק הנצחי, ונשארו עריריים עד יום האחרון. מה אומלל מצב הזקנים החלושים בעת זקנתם באין תומך ומחזיק בידיהם. ולעומת זה הזוג שהתנהג כהלכה, כל אחד מהם הוליד בנים ובני-בנים ויהי למשפחה רבה".
הרב קוק מבקש להציג תמונת-ראי לסיפור של פרישמן, שבה דווקא שמירת ההלכה מובילה לחיים טובים והפרתה מביאה לטרגדיה. בדומה לכך יכול היה גם משה רבנו לספר על כהנים שמקדישים את חייהם (בשל הסרת עול הפרנסה מעליהם) לדאגה למצבן של אלמנות ובנותיהן.
אך הרב קוק עצמו, באותו קטע, מצביע על הבעיה האמיתית בהתמודדות עם טיעונים כאלה: "הספרות היפה לוחמת היא לפעמים בתורה, על ידי מה שמציגה לפעמים מחזה פרטי, שעל פי הליכות התורה היה מחייב להביא אסון על אנשים ידועים. אמת הדבר שחיזיון פרטי אינו כלל מופת חי על סתירת הנהגה כללית. יוכל להיות שהמשפט שיש לו ערך גדול בחיי הכלל, יגרום לפעמים איזה רושם רע בחיי הפרט. אי אפשר לשנות את המשפטים ותוכנם בשביל מצבו של כל אחד מבני אדם".
סיפור פרטי מול טובת הכללי
הספרות, וכמותה גם התקשורת, צובעת בצבעים עזים את מצוקתו של היחיד. היא לא מוכנה לשמוע על שיקולים ארוכי טווח ועל מדיניות של טובת הכלל. היא לועגת תדיר לערכים מופשטים שעבורם מוקרב אושרו הגשמי של הפרט.
במובנים רבים, אין היא אשמה בכך. זהו תפקידה, להציף את הרגשות והתחושות האנושיות ולתת להם מקום. ויש להם מקום, לרגשות ולתחושות. עובדה היא שבנו של הרב קוק, הרב צבי-יהודה, כבר לא גירש את אשתו, על אף שחיו יחד למעלה מעשרים שנה ללא פרי בטן, וכך מורים למעשה בימינו.
אך לאחר הצפת הכאב והסבל, צריכות הספרות והתקשורת להתאזר בענווה, ולפנות מקום למבט רחב ואובייקטיבי יותר כלכלי, מדיני או הלכתי, שלו צריכה להישמר המילה האחרונה.
