חכמים שכלואים בכוח של עצמם

אני רפורמית?

נדר הוא החלטה לתת מתנות מיוחדות למקדש ולאלוהים. לרגל שמחה חריגה או פחד מאסון מתקרב נוטה הלב האנושי להבטיח הבטחות ליושב במרומים, אלא שהלב הפכפך, ובחלוף התרגשות או פחד הוא נזכר בתג המחיר של המתנה שהבטיח ומחפש פתח מילוט.

לכן מזהירה התורה (במדבר ל, ג):"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" ומתוך היכרות עם נפשנו ותעתועיה, חוזרת האזהרה כמה וכמה פעמים לאורך התנ"ך. כה נוקשה הוא היחס המקראי לנדר שאפילו כשיפתח נודר את המטופש והנוראי בנדרים (שופטים יא, ל-לא):"אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי :וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהו עוֹלָה", הוא נתבע לקיימו ולהקריב לאלוהים את בתו שיצאה לקראתו בשמחה.

כן חברות, בשולי הדברים (אך בלב הכאב) נלמד שבת היא רכוש אביה שכן המספר לא מסתייג מבחירתו של יפתח לקיים את נדרו.

נדר מול אלוהים. יחס נוקשה מהמקרא(צילום: shutterstock)

יאללה בלגן

המקרא עושה כל שביכולתו לבצר את מעמד הנדר ולהבהיר שממש ובשום מקרה אסור להפר אותו. נדמה שחז"ל נמשכים דווקא למוקדי האיסור וככל שהחומות המקראיות גבוהות יותר, כך מתחזקים כלי החתירה היצירתיים והם נערכים למהפכה הפרשנית, שתראה במה כוחם גדול.

חכמי התורה שבעל פה מתגאים במעמדם כמהפכנים ועל כן הם מציינים בחגיגיות (חגיגה א, ח):"היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו". התורה אמרה שחייבים לקיים נדרים? נכון, אבל אנחנו נפתח פרקטיקה מסועפת ומרובת פרטים שתכליתה "התרת נדרים" (רפורמים כבר אמרתי?)

המהפכה החילונית של הנדר

בנוסף לאפשרות המהפכנית להתיר נדרים, מקבלים ומעודדים החכמים מהפכה נוספת בתחום הנדרים – חילון הנדר. בתרגיל תרבותי מתוחכם (שלא אכנס כאן לפרטיו) הופך הנדר ממתנה שמבטיח אדם לאלוהים, לרכיב (נקמני, פעמים רבות) בין אדם לחברו. בתקופה שלאחר המקרא, ובוודאי לאחר חורבן בית שני, מתעצם תפקידו של הנדר בתחום היחסים האנושיים.

כך למשל מסופר על כלבא שבוע שהדיר את בתו הנאה מנכסיו כיוון שנשאה לרבי עקיבא. משמעות המעשה היא שבתו ומשפחתה לא יוכלו להינות מרכושו של אביה העשיר (אפילו להיכנס לביתו או לשתות כוס מים משלו הם לא יוכלו).

מעדותם של חז"ל אנו רואות שהנדר החילוני תופס מקום מרכזי במערכות יחסים אנושיות. רבת? כעסת? אין בעיה, אפשר לערב את אלוהים ואת המערכת הדתית בסיכסוך, ולידור מול אלוהים נדר שיפגע במי שהרגיז אותך.

נחזור להתרת נדרים

בשלב זה, כשהמערכת מאפשרת שימוש בנדר בצורה נקמנית, עליה לאפשר גם תחנת יציאה ממרחב הנקמה. שהרי יום אחד התעורר כלבא שבוע הזקן והתגעגע לבתו, אבל הוא היה כבול בכבלי הנדר ואיך יפר איסור חמור שכזה? על מנת לאפשר התרה של כבלים בהם הבריות כבלו עצמן בעידנא דריתחא, יש צורך באפשרות נרחבת להתרת נדרים. לשם כך יש חכמים.

יסודה של התרת נדרים במחשבה שהנודר לא התכוון לכל ההשלכות של נדרו, וכשמצביעים החכמים על ההשלכות, מובן שהתוצאה שונהמהנדר שנדר בלבו, וניתן להתירו (ותסמכו על החכמים שהפרקטיקה הרבה יותר מסובכת מהתיאור הפשטני שהצעתי)

שתי מהפכות הנדרים שלובות זו בזו – חילון הנדר והכנסתו מחייב פרקטיקה של התרת נדרים.

תפילה על שפת הכינרת. דו שיח מול אלוהים

המפתח בידי החכמים

התמחות היא נושא לבדיקה ולביקורת תרבותית מעמיקה. שכן, מהרגע שהגדרנו תחום מסוים ככזה הדורש התמחות, הגדרנו שיש צורך במומחיות ומומחים על מנת לטפל בו. על פי התרבות בה אנו חיות, הורות, למשל לא דורשת התמחות ועל כן כל אחת ואחד (כמעט) זכאים להיות הורים. הוראה בתיכון – דורשת התמחות. טיפול בתינוקות – לא. שחיטה – דורשת התמחות. טיפול בחיות מחמד – לא. ניהול בית ספר – דורש התמחות וניהול מכינה קדם-צבאית – לא. טיפול פסיכולוגי – דורש התמחות, יעוץ וטיפול רבני – לא. מרתק לגלות את הערכים התרבותיים שלנו לפי אמונות ההתמחות של הקהילה.

ולענינינו, חז"ל קבעו שניתן להתיר נדרים והם גם קבעו שמדובר בתהליך מסובך ורגיש ולכן רק הם יכולים לעסוק בו. כלומר, החכמים יצרו פתח הלכתי שלא היה קיים בתורה אך העמידו את עצמם בעמדת ביקורת הגבולות. רק הם ינהלו את התנועה מ"ארץ הנדרים" אל "ארץ ההתרה".

זה לא מפתיע, שהרי חז"ל שבקשו לשנות מהיסוד את הקהילות היהודיות ולהעמיד בראשן הנהגה למדנית, ולכן הם ייצרו את ההלכה על מורכבותה, ולמעשה בנו צורת חיים שמחייבת השענות על עצת חכם בכל צעד.

שבויים בכלא של עצמם

עמדת כח קהילתית היא לא רק פרבילגיה היא גם עול. משאפשרו החכמים נדרי חולין ומינו עצמם כמומחים להתרת נדרים, הם מצאו שקעו עד צאוור בסכסוכים אנושיים. כל סכסוך שחבר לנדר, הגיע לפתחם והם נדרשו להתערב ולהכריע.

אפשר להקיא מזה

והנה דוגמא שמביאים החכמים לסחרחרת הכוח בתוכה מצאו עצמם (נדרים סוע"ב. מתורגם מארמית): "איש אחד אמר לאשתו, אני נודר שלא תהני ממני עד שתטעימי מהתבשיל שלך לרבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה טעם. אמר קל וחומר: ומה אם על מנת לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני – על אחת כמה וכמה. רבי שמעון לא טעם. אמר: ימותו כל בני אלמנה זו ואל יזוז שמעון ממקומו. ועוד, שלא יתרגלו לנדור."

ובעברית בת זמננו – איש אחד כנראה לא כל כך נהנה מבישוליה של אשתו ולכן נדר שאשתו לא תהנה ממה ששיך לו, אלא אם כן תתן לשני חכמים לטעום מתבשיליה. רבי יהודה מסכים לטעום. הוא טוען שאם אלוהים הסכים למחוק את שמו על המים בהם משקים את האישה שנחשדה בניאוף, הוא כחכם בוודאי צריך למחול על כבודו למען שלום בית. (ועל האמונה שחוק אשה סוטה מציע שלום בית, יש להצטער בדיון נפרד).

רבי שמעון מסרב למניפולציה של הבעל ואף מקלל. לא ברור האם הוא מקלל את הבעל או את האישה שכן הוא מאחל לה להיות אלמנה ואם שכולה ואפילו במצב זה, לדבריו, הוא לא יטעם מהתבשיל.

אין ספק שהבעל לא מחבב את אשתו ומבקש להשפילה ברבים. בדרכו הוא משפיל את החכמים. בעזרת האגדה מציגים החכמים ביקורת על תפקידים כמתירי נדרים. הם שמו עצמם במוקד התרת הנדרים והנה הם רוקדים לצלילי חלילו של גבר מתעלל. יאכלו את האוכל– ישתפו אתו פעולה ואף ישפילו את עצמם ומעמדם. לא יאכלו – ישאירו אותה ללא אפשרות לחיות עם בעלה (המתעלל...)

ובכל מקרה, את הבעיה האמיתית של האשה הם לא יפתרו.

כח הוא עול – כמה מילים לשר יריב לוין

במסגרת המסע הצלבני של השר לוין עם חוק הלאום המרושע והמיותר (וטוב שנכבדות ונכבדים שהבהירו זאת בראש חוצות) אמר השר לוין:

"בשנים האחרונות המדינה הזאת הפכה למדינת כל אזרחיה, כל מסתנניה, כל מה שקשור לחיים יהודיים הפך לאיזשהו עניין של חוסר שוויון, של אפליה פסולה וכדומה."

השר לוין היקר, אתה, שנולדת להורים מבוססים במדינת ישראל, בוגר יחידת 8200 ובוגר האוניברסיטה העברית, מתגורר בנוחות במודיעין ומפרנס בכבוד את משפחתך, כמה מהר שכחת כי "גרים היינו"? כמה הזדרזת לשכוח שאנו כמהנו ליחס טוב, לעין אוהדת ולמעט רחמים. כמה הקפדת לשכוח את סבל הגלות וכמה מהר התרגלת לנעליים הנוחות שעל רגליך.

של נעליך כשאתה מדבר על פליטים ועל מיעוטים. כן, סוף סוף יש לנו כוח אבל כוח הוא מבחן ולא מתנה אכזרית, והחוק שאתה מבקש להמיט עלינו הוא יהיר, מתנשא ומתנכר לעברנו.