הכשל החילוני הגדול: תשעה באב הוא לא "חג דתי"
שורת פוגרומים שמוציאה את התיאבון, אי הכרת החוק, ליברליות שלא עומדת במבחן המציאות, חוסר הבנה בחשיבות הפרהסיה היהודית - וחמור מכל, אובדן מוחלט של זהות. תמר הירדני מונה חמישה כשלים של החילונים שנלחמים למען פתיחת מסעדות בט' באב, ומציעה להם ללמוד משהו מהמוסלמים בעיר העתיקה
מחווה שמרגשת אותי תמיד בשיטוטיי כמורת דרך בעיר העתיקה, היא מראיהן של מסעדות רבות של נוצרים ומוסלמים הסוגרות את שעריהן כדי חצי בימי הרמדאן. זה לא שהן סגורות באמת, אלא שהן מכבדות את הציבור שצם ולא תוקעות לו "מצפצפים עליכם" לפרצוף. מי שאוכל בהן, נוצרי או מוסלמי חילוני, לא חש אשמה או מבוכה, אבל מחליק פנימה בשקט, אוכל ומסתלק, ומכיר בזה שבפרהסיה שבה הוא חי, מסעדה שפתוחה ברמדאן זה לא בדיוק כוס הקפה-עם-הל של כולם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לכן מה נדהמתי (והצטערתי) כשנתקלתי ברשת בשלט שנתלה על דלת מסעדה ישראלית, מטעם איזה ארגון בשם "חילונים ירוקים", המצהיר בהתלהבות תמוהה שהמסעדה תהיה פתוחה בתשעה באב. נדהמתי והצטערתי כי שלט שכזה מבטא חמישה כשלים קולוסאליים של פלג חילוני בן-זמננו, המבקש לטאטא מהזהות שלו כל שמץ של יהדות:
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הצעירה שנמלטה: "ברחתי כדי שלא יהרגו אותי"
- בטיפול: שבע אימהות צועקות לבניהן
- עצומת החצי מיליון: דורשים "חשמל כשר" בשבת
ראשית, בורות בסיסית מביכה במהות תשעה באב ובלשון החוק הקשור בו. שנית, כשל בסיסי ביכולת לכבד ולהכיל ציבור גדול שאינך כמוהו. שלישית, כשל בהבנה שליברליות אמיתית היא לא רק ערך בפני עצמו, אלא כלי שיקוף והשפעה על האחר. רביעית, כשל בהבנת חשיבות הפרהסיה היהודית במדינת ישראל לדתיים ומסורתיים - וחמישית, החשוב מכל: כשל בהבנת חשיבות הפרהסיה היהודית במדינת ישראל גם לחילונים.
1. אז על מה צמים בתשעה באב?
החילוני המצוי יגיד שעל חורבן איזה מקדש שהיה פעם, אבל עלעול מהיר בוויקיפדיה מלמד שיום צום זה אמנם החל בחורבן המקדש, אך גובש בתולדותינו כיום זיכרון לשורת אסונות לאומיים קשים, ובהם פוגרומים, גירוש, מלחמות, השמדה ושאר דברים שבאופן טבעי מוציאים את התיאבון. לא ברור אפוא מה "הניצחון" הגדול להכריז שהמסעדה שלכם תהיה פתוחה ביום האבל הלאומי ההיסטורי של עם ישראל. מה קרה, חילונים ניצלו מהטבח בטרבלינקה בתשעה באב?
ובאשר ללשון החוק: עיון ב"חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב" - מלמד, הפלא ופלא, שמדובר בסך הכול בערב תשעה באב, ולא ביום עצמו. כלומר הקצף שהוצאתם על אובדן החרות לבלוס צהריים בפומבי, מתנקז בסך הכל לכמה שעות בערב, שבהן הציבוריות הישראלית מזדהה במעט עם יום הצום הכללי בסגירת בתי אוכל ובתי קולנוע.
2. כבוד לזולת הוא מצרך די בסיסי
הכשל השני הוא בחוסר היכולת לכבד ולהכיל ציבור גדול דתי ומסורתי המקיף אתכם, כפי שעושים בעלי המסעדות בעיר העתיקה. לא צריך להיות דתי כדי לכבד את החוק ואת הסביבה. מותר לא להתחבר, מותר לא לצום, אבל כבוד לזולת הוא מצרך די בסיסי. אי אפשר לומר שההבדל הוא בכך שאצלם הסגירה היא וולונטרית ואצלנו היא כפויה, מפני שליברליות היא ערך העומד בפני עצמו ולא נתון לתנאים.
אם נכון להתחשב בציבור שתשעה באב הוא יום משמעותי עבורו, אז נכון להתחשב וזהו, כדבריו הידועים של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". אם הדרך היא לדעתכם שגויה ולא נכון לסמל את תשעה באב בסגירת מסעדות בערב תשעה באב, אז ראוי שתפעלו לביטול החוק או לשינויו, ואל תצפצפו עליו באופן כה בוטה וחסר רגישות.
אגב, לא מדובר פה באיזה חסד מופלא. הציבור הגדול שאכפת לו מתשעה באב הוא ציבור שווה ערך, משלם מסים, משרת בצה"ל וכו', אז לפטור אותו ב"קפצו לי ואל תיכנסו לי לצלחת" זה לא מוסרי וגם תכלס לא יפה.
3. במה אתם טובים יותר מחרדים שלא עומדים בצפירה
הכשל השלישי הוא בהבנה שליברליות אמיתית היא לא רק ערך בפני עצמו, אלא כלי שיקוף והשפעה על האחר. מה אתם מצקצקים על חרדי שלא עומד בצפירה ביום הזיכרון, אם אתם עושים לו אותו דבר בתשעה באב? הוא לא מזדהה עם הטקס שלכם, שנתפס בעיניו חסר תוכן ו"מנהג גויים", ואם זכותו של כל אחד להשתתף רק בטקסים שאיתם הוא מזדהה - אז גם לכם אין זכות לכפות על האחר התנהגות בציבור שלא מתאימה לו.
לעומת זאת, אם יש ערך וחשיבות לקולקטיביות הציבורית והלאומית שלנו, אז שיתוף פעולה, דווקא כשלא פשוט לכם, יהיה דוגמה אישית להכלה ורצון לשיתוף פעולה של האחר איפה שגם לו לא נוח. אתם ממלמלים: זה לא יעזור כי כל הדתיים סחטנים ולא מתחשבים? אז ראו לעיל כשל 2: "ליברליות היא ערך בפני עצמו שאינו נתון לתנאים".
4. לא הלכה, אלא פרהסיה ציבורית
הכשל הרביעי הוא בהבנת חשיבות הפרהסיה היהודית לציבור הדתי והמסורתי במדינת ישראל. החילוני המצוי תופס את חייו בישראל כ"חיה ותן לחיות". הצביון לא חשוב, המדינה צריכה להיות דמוקרטית, לא להפריע באופן כללי וזהו.
מקימי המדינה שהיו ברובם חילונים גמורים, התחבטו איך לעגן את התוכן "היהודי" במדינת היהודים, מבלי ליפול למלכודת "הדתי", עד שגילו שזה לא באמת אפשרי. ד"ר מעוז עזריהו, בספרו "פולחני מדינה" (הוצאת המרכז למורשת בן גוריון), עמד על הקושי הזה כשתיאר את הקהילייה הלאומית בישראל ככזאת "שבה הדת היא חלק בלתי נפרד מהזהות האתנית הלאומית... הדת האזרחית בישראל, לפיכך, כוללת ממילא גם מרכיבים דתיים 'קלאסיים'".
לכן כשציבור גדול מבקש לייחד את תשעה באב, כך "שיבלוט" בלוח השנה בפרהסיה היהודית, זה יהיה באופן טבעי בהקשר הדתי, ובמקרה זה - יום צום שבא לידי ביטוי בסגירה, אפילו זמנית, של בתי אוכל ובתי עינוגים. אפשר לקרוא לזה "כפייה דתית" ואפשר להבין שמדובר פה ב"צביון יהודי". אז לכם לא חשוב הצביון הזה? בסדר, אבל להרבה אחרים כן (ראו לעיל סעיף 2).
5. להיות חילוני עם זהות יהודית
הכשל החמישי, שהוא החשוב מכל, הוא בהבנת חשיבות הצביון היהודי במדינת ישראל עבור החילונים עצמם. יש לי אח חילוני שגר בפלורידה. ילדיו הולכים לבית ספר ציבורי מצוין והכל בחייו תותים, למעט דבר אחד: אין לילדים שלו שום מגע עם חיים יהודים "טבעיים" שאינם סוג של אילוץ שהוא לקח על עצמו בהצטרפותו לבית הכנסת הרפורמי, או טקסים יהודיים כמו קידוש וסוכה שהוא התחיל פתאום לעשות כדי שהילדים ייגעו מדי פעם במשהו יהודי.
ייחודה הנפלא של מדינת ישראל כמדינת היהודים הוא בפריבילגיה להיות יהודי חילוני מבלי לאבד את הזהות הטבעית הזאת בצורתה החדשה. המאבק שחילונים מבוהלים בארץ מנהלים נגד כל דבר יהודי (הדתה!) הוא בשורה תחתונה ירייה לעצמם ברגל.
אני וחבריי הדתיים לא צריכים את טקסי המדינה והסמלים האלה ברמה האישית, כי ילדינו מתנהלים על פי לוח השנה העברי ויודעים, למשל, מה זה תשעה באב ומתי הוא חל. אבל הילדים של אותם הורים המתייחסים ליהדות ברמה בלתי סבירה של גועל וחרדה, עוד ישאלו את עצמם יום אחד מה קרה לנו כעם, מהו בעצם ייחודה של מדינת ישראל כמדינת היהודים - ולמה אנחנו בכלל כל כך מתאמצים עבורה, כפי שהתבטא בצער יעקב חזן, ממייסדי "השומר הצעיר": "טעינו, רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו בורים".
זה יקרה כשהסמלים האחרונים הקטנים האלה של יהדות במדינת ישראל - למשל, זה שלא שותים קפה בחוץ בערב תשעה באב - יאבדו לנצח.
לפנייה לכתב/ת 
