"זוכר את הזכוכיות על הרצפה": 80 שנה לליל הבדולח
"במשך הלילה נכנסו אנשים לתוך הדירה ושברו מכל הבא ליד; את הזכוכיות ואת הצלחות, את החלונות, את המנורות, כל מה שהיה הם שברו - ויצאו": פרופ' צ'רלי גרינבאום היה רק בן 4 בלילה ההוא בנירנברג, גרמניה - לפני 80 שנה - אבל הוא זוכר
פרופ' צ'רלי גרינבאום היה רק בן 4 בלילה ההוא בנירנברג, גרמניה - לפני 80 שנה - אבל הוא זוכר: הוא זוכר את שברי הזכוכיות על הרצפה, את ריח השריפה, וגם את הביקור של החבר הגרמני שביקש לבדוק שהוא ובני משפחתו יצאו בשלום מהפוגרום.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
זה קרה בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר, 1938. לפני 80 שנים בדיוק (השנה יוצא התאריך בערב שבת). בפוגרום מתוכנן היטב פשטו אלפים על מרכזים וריכוזים יהודיים והשמידו כמעט את כל בתי הכנסת בגרמניה, לצד אלפי חנויות ובתי עלמין. מאות יהודים נרצחו באותו ערב.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- רבנים בכירים: מי שלא מחסן נגד חצבת - כמו רוצח
- אסואירה שבמרוקו: היהודים כבר אינם - התרבות קמה לתחייה
- בנאי, הדור הבא: "תפילות צריך לשיר ולצעוק"
אמש (יום ה') התקיים ב"יד ושם" אירוע לציון 80 שנה לאירועי ליל הבדולח, ביוזמת ארגון יוצאי מרכז אירופה. פרופ' גרינבאום (84), ניצול שואה, סיפר שם על זיכרונותיו – זיכרונות של ילד שלא נמחקו כל השנים הללו.
בר מצווה אסורה
"הבדולח" – על שם אותן זכוכיות שמילאו את רחובות גרמניה, והוא זוכר אותן היטב: "בבוקר אמרו לי לא לרדת מהמיטה, כיוון שיש שברי זכוכית על הרצפה", הוא מספר בראיון לאולפן ynet. "במשך הלילה נכנסו אנשים לתוך הדירה. זה היה בדרום גרמניה. שברו מכל הבא ליד; את הזכוכיות ואת הצלחות, את החלונות, את המנורות, כל מה שהיה הם שברו - ויצאו. למזלנו לא פגעו באנשים, אבל ברחבי גרמניה היו אנשים שנהרגו".
פרופ' גרינבאום זוכר היטב את מה שהוא מכנה "נקודת האור": חבר של אביו, גרמני בשם קרל קליין, שהסתכן וביקר בביתם בבוקר שלמחרת ליל הבדולח. "והוא עשה את זה למרות שהוא לא היה יהודי, וזה היה מסוכן ליהודים לבוא".
קליין הגיע לבקשת אביו של גרינבאום, שהסתתר בבית חולים לאחר שקיבל מידע על מעצר של גברים יהודים. "אנחנו אסירי תודה עד היום בעניין הזה, ועדיין בקשר עם המשפחה. הוא גם עזר לאבא שלי לסדר את הספרים של העסק שלו, ולקח סיכון גדול לעבוד עם יהודי על העניינים האלה. הנכדה שלו עדיין מנהלת את העסק שלו בגרמניה ואנחנו מיודדים עד היום".
פרופ' גרינבאום מודה כי לא הבין בדיוק מה קורה סביבו. "התבררו לי כל מיני דברים אחר כך. ההרגשה הייתה של הפתעה ושל הלם".
אברהם, אחיו הגדול שעלה אף הוא ארצה לאחר המלחמה, חגג את בר המצווה בשבת שאחרי ליל הבדולח. "בית הכנסת שלנו נשרף, והוא עשה את הבר מצווה בדירה של חברים", הוא מספר. "אנשים נכנסו לשם אחד-אחד בהתגנבות יחידים, מכֵיוון שאסור היה ליהודים להתאסף ולהתפלל. זו הייתה בר מצווה מאוד מיוחדת".
השאירו אור בבתי הכנסת
בין האירועים הרבים לציון ליל הבדולח - גם יוזמה מרגשת: "אור דולק בבית הכנסת", שחידשה דליה יוחנן, בת של ניצול מאותו לילה נורא, ורכזת מגמת אמנות ועיצוב בבית הספר שק"ד דרכא. "המטרה", היא מספרת, "לייסד מסורת של התכנסות קצרה בבתי הכנסת, שבסופה יושארו אורות דולקים בלילה הזה, בכל בתי הכנסת - במשך כל הלילה, כנגד האורות שכבו בלילה ההוא".
"לפני עשר שנים, במלאת 70 שנה לאירועי ליל הבדולח, יזם הרב יחיאל וסרמן, ראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, את הרעיון – להדליק את האורות בבית הכנסת בישראל ובתפוצות ולהשאירם דולקים במשך כל הלילה", היא מספרת. "הרבנות הראשית אימצה את המיזם והפיצה אותו לגבאים בבתי הכנסת. הומלץ לקיים אירועי זיכרון שבמרכזם לימוד תורה והדלקת אורות בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות. אולם הרעיון נשכח ונזנח, וכפי הנראה לא חזרו עליו שנית".
יוחנן, בתו של נפתלי ורטהיים שהיה בן 9 באותו לילה נורא, מספרת כי התרגשה עד מאוד: "הגבאים בבית הכנסת בקיבוץ טירת צבי שבו נולדתי ובו אני גרה, השאירו אורות דולקים כל הלילה. אבא שלי, שזכרון הלילה הנורא ההוא נשאר צרוב בו עד יומו האחרון, אמר לי: 'תראי איזה יופי. האורות בבית הכנסת דולקים כל הלילה'. קומתו הזדקפה. זה כל כך ריגש אותו".
היא מוסיפה כי "הלוואי והמסורת הזו תימשך מידי שנה, עד שכל ילד קטן יידע שבלילה הזה האורות בכל בתי הכנסת בעולם דולקים ואורם מבטא את התקומה, את הבנייה ואת ההמשכיות של העם היהודי בארצו".
לפנייה לכתב/ת 
