דו קיום בין המצבות: ואלס עם בשיר וברוך
כבר שלושה עשורים שברוך עזרא ומוחמד בשיר עובדים יחדיו במפעל המצבות. ביניהם מפרידים הדת, התרבות והמרחק הגיאוגרפי - אך המוות הבלתי נמנע מחבר אותם בכל יום מחדש. אסף פרידמן ליווה אותם במשך חודשים ארוכים, בין האיסלאם ליהדות, ובין הכפר הפלסטיני ג'ינסאפוט להוד השרון
בין האיסלאם ליהדות. בין הכפר הפלסטיני ג'ינסאפוט שבמרכז השומרון לבין העיר הוד השרון. בין מבט על החיים כשעון מתקתק, לבין מערכת יחסים הנרקמת מזה שלושה עשורים: יום בחייהם של מוחמד בשיר וברוך עזרא, עובד מפעל "מצבות השרון" ובעל העסק הוותיק. ביניהם מפרידים הדת, התרבות והמרחק הגיאוגרפי - אך המוות הבלתי נמנע מחבר אותם בכל יום מחדש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
צילום חדשותי שנשלחתי לבצע בינואר האחרון בבית העלמין נווה הדר שבהוד השרון, חשף בפניי עולם הנסתר לרוב מעינינו. היה זה בוקר סגרירי וקר וצבעם האפור כהה של העננים לא השאיר ספק שהולך להיות רטוב.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- בית הדין הרבני: חשוד במעשה מגונה בבתו יקבל את המשמורת עליה
- באתיופיה מחכים לנו היהודים הנידחים/ הרב יואל בן-נון
- גם היום: גברים שומרים על בתולי הנשים/
פרופ' רוחמה וייס
על שני גלגלים, מקווה בכל ליבי שלא יתפסו אותי טיפות הגשם, הגעתי למקום בשלום וביצעתי את משימת הצילום המבוקשת. בעודי פוסע חזרה בשביל המוביל לכיוון היציאה מבית העלמין, כשברקע קולות קידוח ודפיקות המזכירים בתי מלאכה ישנים, חלפתי על פניו של אדם מבוגר עם עיניים טובות וזקן לבן בוהק. משהו בו ריתק אותי, והחלטתי להמשיך לכיוון מקור הרעש.
במרחק הליכה קצרה מפתח בית העלמין גיליתי שער כניסה ירוק וחלקי שיש הפזורים סביב. נכנסתי וענן אבק סמיך הכה בי. מוחמד, העובד המסור, בדיוק לטש מצבה, ובדיעבד התברר לי שזאת פעולה שנעשית לעיתים רחוקות. אבק לבן מילא את המחסן ופניו של מוחמד היו מאובקות כך שרק צבע העיניים השחור שלו נגלו מידי פעם כשמצמץ.
לאחר זמן קצר נכנס בעל הזקן הלבן והעיניים הטובות. הוא שאל מי אני, ורגע לאחר שהשבתי כבר שאלתי האם יהיה מוכן להצטלם. הוא הסכים והחל לספר לי על עצמו. שמו ברוך עזרא, והוא מנהל המקום. הוא סיפר על מערכת היחסים המיוחדת שלו עם מוחמד, הנמשכת כבר קרוב ל-30 שנה. אביו של מוחמד עבד עימם, ומוחמד - אז עוד בחור צעיר - למד את רזי העבודה וממשיך בה עד היום.
אום כולתום ברקע
ברוך ומוחמד הם אנשים מאוד צנועים. לא אוהבים לדבר יותר מדי. בכל הזדמנות שהייתה לי בשבועות שלאחר מכן, הגעתי למקום, לפעמים משאיר את המצלמה באופנוע, שואל את ברוך מתי יהיה שיוף נוסף. מאוד רציתי לצלם את מוחמד פעם נוספת כשפניו מאובקות. ברוך, אדם מאמין, תמיד היה נכון, חייכן ומסביר פנים, נהג לשתף אותי בהלכות שבין אדם לחברו, בדרך ארץ שקדמה לתורה, ומידי פעם שיתף אותי בזיכרונותיו כילד במרוקו.
העבודה של מוחמד נראית קשה מאוד. בצד המחסן מונח הרדיו המאובק ממנו עולים צלילים של אום כולתום והקריינית הערבייה שתמיד עושה חשק להבין ולדבר את השפה. בוקר אחד הייתה בעיה עם המכונה לחיתוך השיש, ומוחמד ניסה במשך שעתיים לפרק חלק שנראה היה תקוע. הוא שמר על קור רוח, רק מלהסתכל על הסיטואציה נלחצתי.
למוחמד וברוך, כפי שהבנתי ככל שמפגשינו הלכו והתגברו, יש קשר מיוחד ולעיתים נראה כי הם לא צריכים לדבר יותר מדי. הם מבינים האחד את השני ומשלימים זה את זה היטב גם ללא מילים. כל יום אחרי העבודה לוקח ברוך את מוחמד למחסום אייל, ומשם מוחמד ממשיך הביתה - כשעתיים בטרמפים. הייתה תקופה שבה מוחמד נהג לישון אצלם בביתו של ברוך, עד שהמצב התחיל להסלים.
ביקור מעבר למחסום
כדי להשלים את סדרת הצילומים הייתי חייב להגיע לביתו של מוחמד לאחר יום עבודה. מאוד סיקרן אותי לדעת מה קורה כשהוא חוזר לביתו. חן, חבר טוב שעובד בפיגומים, הגיע עם המשאית מלאת הציוד ויצאנו לדרך, לכיוון המחסום.
זה היה בחודש אוגוסט, למעלה משבעה חודשים מאז שהיכרנו לראשונה. בשעת בין-ערביים מצאתי עצמי יושב עם מוחמד בחצר ביתו. הוא כבר החליף את בגדי העבודה לגלבייה, תפס את המסבחה ביד ובריזה נעימה נשבה. כך נרגע מעוד יום עבודה ארוך שהתחיל בשעה חמש בבוקר.
בנו ניגש אלינו עם מגש ועליו בקבוקי שתייה. הילדים ישבו לידינו, לא דיברו מילה (רק ברשות אביהם), ונראה היה שהם נותנים לו כבוד והערכה. אשתו של מוחמד החלה לבשל את ארוחת הערב, וכל יושבי הבית התכוננו להתכנס סביב השולחן. ריח הבישולים נישא באוויר ופתח לי ולחברי את התיאבון. כשחזרנו להוד השרון ישבנו על לאפה בטאבון.
לפנייה לכתב/ת 
