אנחנו כבר בתהליך הגאולה, אז למה להתאבל
סבינו זכו להכרזת המדינה, הורינו ראו את הנסים בעיניהם ואנחנו רואים את ירושלים בתפארתה. האם אין כפיות טובה כלפי שמים במנהגי האבלות כאילו שאנחנו עדיין בגלות?
שאלה:
יש לי שאלה בנוגע לאבלות ימי בין המצרים . על פי תפיסתנו הציונית-דתית אנחנו מאמינים שעם ישראל והעולם כולו נמצא בתהליך של אתחלתא דגאולה (התחלת הגאולה). לפני שני דורות זכו סבותינו וסבינו לשמוע את הכרזת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, ולהיות נוכחים בה' באייר, היום שבו הכריז בן גוריון על הקמת המדינה היהודית.
דור אחד אחריו, הדור של אבינו ואימנו זכה לראות בניסי הנסים שפקדו את העם והארץ במהלך שישה ימים ב-1967 שבו שוחררו מידי הגויים ירושלים והמקומות הקדושים.
האם גם היום, כאשר אנו בעיצומו של תהליך הגאולה והמקומות הקדושים נמצאים תחת ריבונית יהודית, יש עניין להמשיך ולבכות על החורבן? אינני אומר חלילה שאין צורך להתאבל על הטרגדיות הקשות שקרו לעם ישראל בתקופה הזו, אך האם אין מקום להקל במעט על האבלות כשאנו עדים חיים לתקומה?
אולי אפילו אגזים ואומר שזה נראה מעין כפיות טובה כלפי שמים. ה' יתברך מנצח את מלחמותינו, משיב לנו את המקומות הקדושים - ואנו ממשיכים כאילו אנחנו עוד בגלות. האין מקום להקל על הלכות האבלות בימינו?
- יש לכם שאלה? לחצו על "שלח שאלה" (בקוביית החדשו"ת, בצד שמאל
)
<< לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>
תשובה:
ראשית, שאלתך לגיטימית, והרבה (גם אני ביניהם) מתחבטים בה. אין ספק כי המציאות שלנו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בתפילות שלנו, כפי שמתבטא בתפילות יום העצמאות ויום ירושלים, ובתפילה לשלום המדינה מידי שבת.
גם מנהגי האבלות שלנו פחותים מאלה שהיו נהוגים פעם. למשל, אנחנו מקילים בשמיעת מוזיקה במשך השנה, דבר שנאסר אחרי החורבן, ואפילו בימים אלה של "בין המצרים" יש קוּלוֹת שונות.
עם זאת, עלינו לדעת שיש עוד הרבה לפנינו. המצב הרוחני בארץ קשה מאוד. גם במצב המדיני יש מקום לשיפור, ובעיקר - חורבן הבית עדיין בכל תוקפו. אנחנו מתייחסים לחורבן ולזכרון המקדש כמעט רק בימים אלה (שלושה שבועות מתוך כל השנה). אילו גם בזה נקל – היינו שוכחים לגמרי את הנושא.
מכיוון שבימים אלה חל החופש הגדול – הילדים שנמצאים בחופשה, וממילא גם המבוגרים, אינם יודעים כמעט מאומה על הנושא שכן בתי הספר לא מלמדים עליו.
בעבר היו מספר ניסיונות לשנות את נוסח התפילות על החורבן, למשל נוסח "נחם" שונה על ידי הרב גורן ועל ידי הרב חיים דוד הלוי. אולם נדמה לי כי הנוסח שהם הציעו לא התקבל כל כך ברוב הציבור. לפני מספר שנים גם ערכנו את הסליחות של הימים הנוראים, והוצאנו מהם את הביטויים הקשים של הגלות והצרות שנאמרו בגולה.
אולם אין בזה כדי לשנות את חובות האבלות. כדי לשנות משהו בצורה משמעותית, יש צורך בהסכמה של הרבה רבנים, דבר שנראה כיום כרחוק מאוד (ולו על זה יש מקום לבכות).
לסיכום:
גם אני סבור שיש מקום לשינויים מסוימים, אולם מכיוון שעדיין המקדש חרב, והארץ בחלקים רבים איננה כולה בידינו – אנחנו מצווים להמשיך להתאבל ולזכור את המצב השלם, ובעזרת הזיכרון לפעול כדי לקדם גאולה שלמה (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר).