השדכן אמר לי: "אתה חתיכת פרויקט"
כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה, הם נוטים לצעוק ולדבר לאט בהנחה שכיסא הגלגלים הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. אני אמנם נכה פיזית, אבל עם בריאות שכלית מלאה - וכל כך מחפש להקים בית, כמו כל חבריי "הרגילים"
כשהייתי בן שבע נסעתי למחנה הקיץ של "קו לחיים". אכלתי צהריים עם המלווה שלי בחדר האוכל, כשלפתע פתאום הצטרפו לשולחן שלנו חניכה ומתנדבת. בגלל השיתוק שלה, אותה חניכה לא הצליחה להחזיק את ראשה זקוף - ומדי פעם הוא היה נשמט הצידה בצורה מבהילה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
קראו לה ברכי, ולה ולמדריכה שלה הייתה רוח טובה וגם קצת פרועה. התחברנו איתן מיד. ברכי ואני ניהלנו מרוצי כיסאות, וכל יום ברחנו והתחבאנו למתנדבים. באחת הפעמים הללו נפל לה הראש, ולא ידעתי מה לעשות. למזלנו חלפו שם מדריכים אחרים שסייעו לה, אך לפני שנתפסנו - ברחנו מיד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "לקמח בסופר אין מחיר": יהודי ארגנטינה צופים בדאגה
- ערד, בין שנאה לפחד: "שונאים אותי כי אני חרדית. זה לא מגיע לי"
- עם כיסוי ראש, לא בהפרדה: "אישה ששרה היא לא חפץ"
למרות שהיינו ילדים קטנים, החיבור בינינו היה עמוק. אני חושב שהייתה זו אולי הפעם הראשונה שהיה לי עם מי לדבר על הנכות בצורה כנה. היא אמרה שכל הילדים בשכונה החרדית שלה בירושלים מתלחשים מאחורי גבה ומביטים בה כאילו הייתה חייזר. שיתפתי אותה שזו גם תחושתי שלי, וסיכמנו שבפעם הבאה נתחיל לדרוש תשלום: עבור כל דקה של בהייה - חמישה שקלים.
באחד הערבים האחרונים של המחנה החלטנו לשדך את החונכים שלנו. אמרנו להם שהם מתאימים ושהם צריכים להתחתן, מה שאכן קרה כעבור חצי שנה. וככה, פעם בשנה במחנה הקיץ, היינו ברכי ואני מתפרעים ומשגעים את המתנדבים החדשים שלנו. למה חדשים? כי במשך ארבע שנים רצופות שידכנו את המתנדבים שלנו, והאמינו או לא - היו לנו מאה אחוזי הצלחה: ארבעה מחנות, ארבע חתונות.
רצינו להיפגש גם אחרי המחנה, אבל המשפחות של שנינו אמרו שזה לא ראוי ולא צנוע. רק במחנות ובחתונות יצא לנו להתראות. ואז, בגיל 11 עזבתי את "קו לחיים" משום שהמשפחה שלי לא רצתה שאהיה בסביבה מעורבת - ומאז לא ראיתי עוד את ברכי.
בבדידות מזהרת
באותה שנה משפחת האומנה שלי העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוהה - לבית ספר חרדי שבו הרמה הקוגניטיבית הייתה נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב אשר פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר.
את 10 השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי, וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה - וקיבלתי את העניין בשתיקה.
רק כעבור שנים רבות, בגיל 24, כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק - התחלתי להבין שהדרך שלי תהיה פתוחה יותר. משפחת האומנה עשתה עבורי גדולות ונצורות ולעד אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה מוחלטת בדרכם - נותרתי חסום מבפנים.
הדמעות סחררו את נפשי הכלואה
המסקנה שעל כל אדם צריך למצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה דווקא מתוך משבר גדול מאוד. במוסד שבו שהיתי כחצי שנה היו כ-30 דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הייתה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים נמוכה, וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת חרדית (אף שאין בו כל סממן דתי מעבר לכך). הייתי רחוק מכל מי שהכרתי, ולראשונה בחיי הייתי לבד.
ההשכמה בהוסטל התחילה בחמש וחצי מידי בוקר, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי לישון כי החבר חדר שלי צפה בטלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ותפילת השחרית הייתי מסתגר בחדר, ולבד מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב, אז הייתי מסתובב בלי אישור ברחוב של ההוסטל.
הייתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה וטובע בתחושה הקשה שעולמי נחרב. הדמעות סחררו את נפשי הכלואה, גם בגוף וגם בסביבה הלא מוכרת. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד, ולא עניין אותי הקושי שחוויתי גם שם.
אתם לא באמת מכירים אותי
ידעתי שאם אשאר במגדל העמק יהיה זה הסוף שלי, וכבר לא אצליח להיחלץ מהמצב הנפשי הקשה. לאחר מאבק הגעתי לירושלים, והתמקמתי בדירה של "כנפי רוח" הדוגלת בשילוב ועצמאות מירביים לא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.
לאט-לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מהמנהלים וממדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות להתחיל לתפוש את יכולותיי האמיתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר.
כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט בהנחה שכיסא הגלגלים הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד, או אומרים לי "כל הכבוד" בקול של פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על האוכל. לצערי, גם בקרב מי שמכירים אותי היטב – לא תמיד לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.
רק אני נשאר מאחור
כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג, פניתי לעמותה המתמחה בשידוכים לבעלי צרכים מיוחדים. השדכנית שעימה נפגשתי הגיעה עד מהרה למסקנה שלא תוכל לעזור לי, משום שמעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי - נכה פיזית עם בריאות שכלית מלאה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בכך שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה.
"אתה חתיכת פרויקט", אמר לי שדכן אחר, והתחלתי להבין את המשפט (מבראשית רבה) "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר. אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית; אני לא רוצה להישאר לבד כל החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, ולא רק במובן הפיזי (הנה, אני עובר לדירה משלי), אלא גם רוחנית.
למרות כל האתגרים שאיתם אני מתמודד מדי יום מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור – עד לאחרונה. כמה מחבריי הקרובים ביותר התארסו ואף נישאו בחודשים האחרונים, ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים: מצד אחד כל כך שמח בשבילם - אך מצד שני מרגיש עד כמה הדבר בוער בי, כשלצערי אין באופק שום כיוון או מושג כיצד לפעול.
אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות של "קו לחיים", אך אני עדיין זוכר את האושר, הכמיהה והגעגוע כשהצלחנו לשדך את המדריכים שלנו. ואני מייחל מדי יום לחוות את האושר הזה גם עליי.
- דניאל מזרחי (27) לוקה בשיתוק מוחין, כותב את הבלוג "הכול בראש
"
לפנייה לכתב/ת 
