האישה שלא יודעת מה זה רוחניות
חברותא מיוחדת בין רוחמה וייס לחברת הכנסת הערביה תומא סלימאן יוצרת מציאות אלטרנטיבית שיכולה להיות אור לכולנו
"מה לי ולרוחניות? אני לא אישה רוחנית. אני נראית קשוחה וחזקה אבל יש לי לב רגיש שיכול להיפגע בקלות. אני מרגישה מאוד את הכאב של הזולת, אבל לב רגיש זה לא רוחניות. אני גם לא מחלקת את העולם לחומרי ולרוחני. אני לא מסתכלת על העשייה שלי כרוחנית. אני עוסקת בדברים הכי חשובים בחיי היומיום. זה מה שמחזיק אותי בחיים. אבל אני לא יודעת מה זה רוחניות".
זה היה המונולוג הפתיחה של ח"כ אעידה תומא סלימאן (חד"ש) בפגישתנו בבית קפה תל-אביבי, בתגובה לבקשתי שתהיה לי לחברותא לדיון בענייני "פרשת השבוע" ובסוגיות הרוחניות העולות ממנה. למרות ההסתייגויות ולשמחתי הרבה הסכימה הח"כית העסוקה להקדיש שעה לחברותא שלנו. זה היה אחד משיעורי התורה היקרים והמרגשים שהיו לי מעודי.
ארץ ישראל היא מתנה?
סיפרתי לעאידה שפרשת השבוע נפתחת בקביעה שחיים של נחת ושפע על האדמה הזו, המשותפת לנו, הם מתנה. על פי הפרשה, מתנת החיים בארץ תוענק לבני ישראל בתנאי שישמידו את העמים האחרים החיים עליה ואת אלוהיהם (דברים ז, יב-יח): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ .... וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ: כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם".
אני לא זקוקה לזוג עיניים נוספות על מנת להרגיש רע עם הפסוקים האלה, אני נבוכה כשאני מספרת עליהם לעאידה ומיד מבקשת ממנה להציע הצעה נגדית. מה להבנתה יוביל לחיים טובים וראויים בארץ הזו? 'קודם כל צריך לסיים את הכיבוש, את הדיכוי שמונהג על ידי המדינה. אמנם העם שלי הוא הנכבש אבל גם אם זה היה עם אחר הייתי מתנגדת לכיבוש. כולם כבר מבינים ששני הצדדים משלמים מחיר יקר על הכיבוש. אבל אין די בסיום הכיבוש.'
סיום הכיבוש אינו סוף הדרך
'הדבר השני שעלינו לעשות הוא לפתח דרכים ליישום ערכי השוויון והצדק בין כל בני האדם שחיים בארץ הזו. אין אדם שמגיע לו יותר ואחד שמגיע לו פחות. אני מדברת על שוויון מהותי, כזה שמאפשר לכולם להתפתח באותה מידה בלי חסמים. שוויון מהותי כולל את הדרישה לתת למי שחי במחסור אמצעים כדי להשלים את החסרים שלו. אם יש צורך באפליה מתקנת, אז אפליה מתקנת.
חלק מהשוויון המהותי הוא הדרישה לכבד את כל צורות החיים, בלי לשפוט. שיהיה מקום לחילוני ולדתי לערבי וליהודי, לאשה, לגבר ולכל הווריאציות. את בתנאי שאף אחד לא יהיה על חשבון השני ואף אחד לא יכפיף את השני לאורחות החיים שלו.
והפרחים למרצ
היה לי עניין אישי בפגישה עם הח"כית המרשימה של חד"ש. בכל מערכות הבחירות (כמעט) הפתק האוטומטי שלי היה מרצ. גם בשנים בהן המפלגה הצטמקה ואפילו כשהתעורר חשש שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, אמרתי לעצמי שאת הקול שלי אני נותנת למפלגה שידיה נקיות, מטרותיה החברתיות ברורות ושקופות והשלום לנגדה תמיד. פתק ההצבעה שלי שכן במקום קרוב מאוד למצפון וטוב היה לי בכך. 'לוזרים אבל מוסריים' חשבתי ושמחתי להצביע מרצ.
החבירה לאהוד ברק שברה לי את תנועת היד האוטומטית. ברק מסמל דברים שמרחיקים אותי מהפוליטיקה שלנו: תאוות ממון, שובניזם (זכורים לרעה דבריו לסתו שפיר: 'יש לך חלום על קרירה של דוגמנית?') ושיא השיאים: שותפות עסקית וגם ביקורים אישיים בביתו של פדופיל מפורסם ומורשע. אני לא מוכרת את הערכים שלי בכניסה לקלפי.
אבל אני חייבת למרצ גם תודה, שכן הודות לתפנית המוסרית המצערת, קבלתי הזדמנות לצאת מאזור הנוחות, לוותר על תנועת היד הקבועה ולשקול צעדים. הודות לתפנית של מרצ זכיתי בחברותא עם ח"כ תומא סלימאן.
'סורי מרע ועשי טוב'
שתי סיבות ינחו את ידי בבחירות הקרובות לפתק ההצבעה של הרשימה המשותפת. האחת, אותה אני מכנה 'סורי מרע' היא שאיני יכולה יותר להצביע למרצ. והשנייה, ה'עשי טוב', שלי הוא שקצה נפשי בדה-לגיטימציה שנעשה לציבור הערבי ולמפלגות הערביות בישראל. העובדה, למשל, שבכל פיענוח של סקרי הבחירות מדברות הפרשניות על: 'מפלגות ה'מרכז שמאל' בלי הערבים', הקונצנזוס על כך שהמפלגות הערביות אינן חלק מקואליציה עתידית, שולחות אותי לתגובת נגד. אני לא אתן ידי לדה-לגיטימציה של אזרחיות ואזרחי המדינה.
והסיבה השלישית והיקרה מכולן, החברותא החדשה שלי, האישה עם הלב הענק, הצניעות המיוחדת והעשייה החברתית האינסופית, האישה שלא מצאה מנוח - ח"כ עאידה תומא סלימאן.
עשרת הדיברות
בשבוע שעבר קראנו את עשרת הדברות, ופרשה השבוע מצופפת רשימות של הנחיות ביחס להתנהגות הראויה בחיים בישראל. אל מול הרשימות המקראיות אני שואלת את עאידה מהן עשרת הדיברות שלה. יחסית לאישה 'לא רוחנית' יש לה רשימה מרשימה:
שיהיה אכפת לנו מבני אדם.
לא להפלות בין בני אדם.
להסתכל על האדם כאדם ולהבין שצדק חברתי זה לכולם.
לקבל על עצמי לתקן משהו מהדברים השבורים בעולם.
לאהוב אנשים, לאהוב את המשפחה שלנו ולגרום להם להתגאות במעשים שלנו.
אני גאה בזה שלא עשיתי דברים שמביישים את הבנות שלי, שהן יכולות להסתובב בראש מורם ולומר זאת אמא שלי. אני חושבת שזה שהן מאמינות בי זה הדבר הכי חשוב בשבילי. כל מה שאני עושה יכול מבחינתי להישכח הדבר היחיד שיישאר איתי זה הבנות שלי ועכשיו גם הנכדים. חברים וקולגות באים ועוזבים אבל המשפחה לעולם נשארת.
כבוד הרבנית
הח"כים החרדים לא קוראים לי בשמי, את יודעת, היא אומרת לי, הם לא אומרים שמות של נשים, אז הם קוראים לי כבוד הרבנית. בהתחלה חשבתי שהם מנסים ללעוג לי אבל עם הזמן הבנתי שהם מכבדים אותי. ברגע שנכנסתי לתפקיד יו"רית הועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, הגיעו אלי נשים חרדיות, פעילות פמיניסטיות, שרצו לספר לי על מצבן. השיחה זרמה בצורה מדהימה ויכולנו למצוא את קווי הדמיון בין הנשים החרדיות לערביות. הן אמרו שהשיחה הייתה טובה יותר מהרבה שיחות שהיו להן עם נשים יהודיות. בהמשך פנו אלי נשים חרדיות ובקשו שאהיה יו"ר השדולה למען נשים חרדיות בכנסת. אמרתי להן, את התמיכה שלי תקבלו תמיד אבל זה לא רעיון טוב, יתקפו אותכן על זה שהיו"רית היא ערביה, לא ציונית. הן אמרו שאין חברת כנסת שיכולה להוביל את המאבק יותר ממני ומאז אני היו"רית של השדולה שלהן.
נעים להכיר: בלנית
הנה דוגמא נוספת לאפשרות העבודה הבין-דתית - יום אחד פנו אלי ח"כיות וארגונים יהודים ליברליים ובקשו שאקיים בוועדה דיון על המקווה. הייתי צריכה ללמוד מה זה מקווה ומי היא הבלנית. לאחר שלמדתי החלטתי שאני מקיימת את הדיון. כיו"רית הייתי יכולה לבקש מכל חברת כנסת יהודייה שתחליף אותי בדיון הזה, אבל היה חשוב לי להוביל כל דיון שקשור למעמד האישה. לפני הדיון פנה אלי אחד מחברי הכנסת הדתיים, הוא שאל אותי אם זה נכון שאני מקיימת דיון על המקווה, אמרתי כן. הוא אמר לי: מה זה קשור אליך? השבתי: מקווה נשים זה קצת קשור למעמד האישה לא? הוא התעקש ושאל: אבל מה את מבינה בזה. אמרתי לו אני סקרנית ואני אתחיל להבין. אתה מוזמן לבוא לוועדה ואם אטעה אתה מוזמן להסביר לי.
אחד מנציגי הרבנות שהשתתפו בדיון אמר: אבל נשים חייבות שבלנית תסביר להן איך לטבול. שאלתי אותו 'ואיך אתה בטוח שכל גבר שמתפלל עושה את זה נכון. למה אתה לא מעמיד מפקח על כל גבר שמתפלל?' (האמת, לא הייתי יכולה לחשוב על טיעון טוב יותר).
תוצאות הדיון היו הישג חשוב ביותר לנשים - הוסרה הדרישה לפיקוח של בלנית בכל טבילת אישה במקווה.
בלב מלא תודה, אני מצטרפת לתואר 'כבוד הרבנית' שהוענק לעאידה. לצד האלימות והכאב אני פוגשת פה ושם רגעים חדשים וברוכים של הבנה, אחוות אחיות ואחים ושיתופי פעולה מפתיעים וברוכים. אולי הישועה תגיע ממקומות לא צפויים.
לפנייה לכתב/ת 
