מסע לשדה מנוחה: הקולחוז היהודי האבוד בערבות אוקראינה
שמונה יישובים חקלאיים הקימו יהודים בראשית המאה ה-19, בשליחות הצאר. הם היו חלוצים אמיתיים שניסו לשרוד את ההתנכלויות והאנטישמיות על פני שתי מאות. להצלחה ולחזון החקלאי לא נותר זכר - למעט קברי אחים. זהו סיפורם המרתק של הכפריים היהודיים
על שדה מנוחה, שמעתם? אם תנסו לחפש אותו על המפה, סביר שלא תמצאו דבר. על אף השם הקיבוצניקי-משהו היישוב היהודי הזה שכן בערבות חרסון – כיום דרום אוקראינה – והתקיים במשך כ-150 שנה. בהתאם לשם הקיבוצניקי-משהו, מדובר למעשה במושבה החקלאית היהודית השיתופית הראשונה מסוגה ברוסיה, או "הקולחוז היהודי".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"שדה מנוחה" – טטרקה, בשמה הרוסי – נוסדה בשנת 1807. הימים – ימי שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, שמקים עם עלייתו לשלטון את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים". בשנת 1804 הוא מתקן את "תקנת היהודים" (או "חוקת היהודים"), שקובעת למעשה כי היהודים אחראים לכל הבעיות הכלכליות והחברתיות ברוסיה המערבית, ויש לתקן את מצבם במטרה להגן על החברה מפניהם.
קיראו עוד בערוץ היהדות :
- מרד הצעירים: "לא מוכנים יותר להוכיח יהדות ברבנות"
- החרדים בניו-יורק יצאו לקרב: 121,347 מכתבים נגד תוכנית הליבה
במסגרת "תיקון היהודים" נאסר על היהודים להפעיל בתי מרזח, נדרש מהם להתכנס אך ורק לתחום המושב (אזורים לא אטרקטיביים שהוגבלו להתיישבות יהודית) - אך בצעד מהפכני מעניק הצאר ליהודי רוסיה הגדולה אדמות, לאחר שנים שבהן נאסר עליהם להחזיק בקרקע. מדובר בקרקעות שנכבשו מתורכיה. הצאר אף קובע כי יש ללמד את היהודים עבודה חקלאית במקום מסחר ובתי מרזח, או, בנוסח האנטישמי המוכר יותר: "להפוך את היהודים ליצרנים". למעשה, מעריכים חוקרים, ביקש הצאר למתן בכך את המאסות האנושיות שנדרשו לעבור לתחום המושב.
"פה ננוח"
היהודים שהסכימו להצטרף למיזם זכו באדמות, בהבטחה להלוואות (שלרוב לא מומשה), בפטור ממסים לתקופות מסוימות, וגם בדחייה ארוכה מגיוס לצבא. אבל הדרך של המתנחלים החדשים הייתה לא פשוטה. הם נסעו בעגלות רתומות לסוסים ממחוזות מוגילב וויטבסק שבבלארוס, נסיעה שארכה ארבעה ואף חמישה חודשים. בדרך אנשים חלו, חלקם נפטרו, אבל אחרים לא התייאשו מהחלום להגיע לאדמה שתהיה שלהם, אף שבדרך המפרכת איבדו את מרבית חסכונותיהם, כפי שכותב בבלוג שלו שאול דגן שחקר את הנושא.
מספרים כי כאשר הגיעו המתנחלים הראשונים למקום הם ראו שדה: "פה ננוח", אמרו לעצמם - וקראו למקום "שדה מנוחה" (סעידע מענוכא, באידיש). ההתיישבות כונתה "שדה מנוחה הגדולה", לאחר שנוסדה גם "שדה מנוחה הקטנה". על פי גרסה אחרת שמביאה משפחת שמחוני (בעמוד הפייסבוק המשפחתי, שבט שמחוני) – נקרא היישוב על שם נכדתו הקטנה של האדמו"ר הראשון של חב"ד (ובתו של האדמו"ר השני מלובביץ'), שנקראה מנוחה.
"התקשינו מאוד בהשגת גרעינים לזריעה"
אם רוצים להבין עד כמה חלוצים היו החלוצים הראשונים של שדה מנוחה, מביא עקיבא אטינגר בספרו ("עם חקלאים יהודים בתפוצות", ספריית פועלים) מכתב שהשתמר מאותם ימים, מקבוצת יהודים שעשתה דרכה להתיישבות:
"לאחר מסע של ארבעה חודשים הגענו לבסוף לקרמנצ'וג, ומכאן בעגלות שכורות מטעם הממשלה למקום שנקבע לנו כמקום ההתיישבות. מהממשלה קיבלנו אז הקצבה זעומה למזון ולא ליותר. וכשהגענו עייפים וסחוטים מהדרך הארוכה, מהקור, מהתזונה הגרועה ומכל מיני פגעים, נתגלתה לעינינו ערבה שוממה. במצב זה היה עלינו לגשת להקמת מבנים ארעיים, שתהיה לנו קורת גג באזור חשוף ומוכה רוחות עזות, ביום חמות ובלילות מקפיאות. מהר מאוד נתקפנו במחלות מהן כאלה שלא הכרנו ומצבנו היה נואש.
"בהיותנו בלתי מורגלים בעבודת האדמה ורחוקים מאוד מיישובים אחרים שאפשר ללמוד מהם, נאלצנו לשכור פועלים ולשלם להם 15 רובל בעד עיבוד כל דיסיאטינה (כעשרה דונם). ומה שהיה לא פחות גרוע, שבמקום ההקצבה היומית המובטחת, בסך הכול עשר קופיקות ליום לנפש עד היבול הראשון, נתנו לנו רק חמישה קופיקות. מי שזוכר זהו סכום פחות ממזערי.
"לכן התקשינו מאוד בהשגת גרעינים לזריעה וקמח לאפיית לחם בערבה שסובבה אותנו. לעיתים השגנו רק גרעינים לטחון אותם לקמח - אולם לא היה איפה לטחון אותם, ולכן נאלצנו לכתוש אותם ולבשלם כמות שהם. כזה היה מצבנו בתקופה הראשונה. צריכות היו לחלוף כמה שנים קשות עד שאלה מאתנו עמדו על רגליהם. אלה מאיתנו, משום שלא מעט נשברו ועזבו והיו כאלה שמתו".
הקולחוז-מיליונר היהודי הראשון
ראשית ההתיישבות מנתה כ-60 משפחות בארבעה יישובים יהודיים. שאול דגן מונה אותן: בוברובי-קוט, סהיידק, יזראליבקה (או בשמה העברי, יעזר) ושדה מנוחה הגדולה. שלוש שנים לאחר מכן נוסדו ארבע מושבות נוספות: שדה מנוחה הקטנה, קאמינקה, נהר טוב הגדולה ונהר טוב הקטנה (כיום באוקראינית - נגרטוב).
רק כמה מאות משפחות מנו היישובים, שסבלו מרעב קשה ומחלות, לאחר התנכלויות מצד השלטונות המקומיים. אך לאחר התערבות של כוחות הצאר לטובת ההתיישבות היהודית - כעבור כמה שנים גדל היישוב היהודי במושבות לכ-7,000 איש והמשיך לגדול ולהגיע לתוצאות מרשימות בחקלאות.
בעשור השני של המאה ה-20 הוכרז האזור כולו כאזור יהודי-לאומי, ופעלו בו קולחוזים יהודיים בסיוע האגרו-ג'וינט. תוצאות התבואה שלהם היו מהגבוהות בברית המועצות. אחד המשקים שנקרא "הדרך לסוציאליזם" הפך לקולחוז-מיליונר הראשון בברית המועצות.
שתי מצבות על קברי אחים
סיפור הקולחוזים היהודיים הסתיים בצורה טראגית. ב-16 לספטמבר 1941 ריכזו הנאצים ועוזריהם את יהודי המקום ברפת, הריצו אותם בקבוצות של שישים איש אל התעלה – וירו בהם. כך הושמדה בשיטתיות נאצית כלל האוכלוסייה היהודית שחייתה באזור ומנתה כ-15 אלף נפש. מאז גוועו המושבות היהודיות בערבות חרסון ולא קמו עוד לתחייה. רק שתי מצבות על קברי אחים נותרו – זכר ליהודי שדה מנוחה.
למקום הזה חלמתי להגיע מילדות. סבא שלי, עקיבא טרקטירשצ'יק, עמד בראש אחד הקולחוזים באזור בשנות ה-20 של מאה הקודמת, וסיפר לי המון סיפורים רומנטיים על הטרקטוריסטים היהודים דוברי האידיש בערבות חרסון. לאחרונה הגעתי לשם עם עוד 11 איש, כולם צאצאיו של שמעון מייזלין שעלה לישראל בשנת 1929, כאשר היה כבר חקלאי ממולח. ארבעה דורות של אבות-אבותיהם חיו בשדה מנוחה.
ונדמה שכפי שהיה קשה לאבות-אבותינו להגיע אל המנוחה – נגזר גם עלינו במאה ה-21, בטיסות שלא יוצאות בזמן ומני כשלים ועיכובים. הכבישים לא השתנו במיוחד במהלך 200 השנים האחרונות. אנחנו נסענו בדרך "הטובה", והגענו בקושי כעבור 3 שעות (בקבוצה שלנו היו 4 אנשים מעל גיל 80).
ליהודים לא נותר שום זכר
בכניסה לשדה מנוחה הקטנה המתין לנו ולדימיר זבודיאני עם הרכב שלו. הוא מורה לפיזיקה וחוקר היסטוריה מושבע, שכתב ספר על תולדות שדה מנוחה ואף הקים מוזיאון בבית הספר המקומי. מסורת היא בקרב צאצאי היהודים שמגיעים למסע השורשים שלהם, להצטלם ליד שלט הכניסה לעיירה הכתוב באותיות קיריליות, אבל גם המסורת הזו נגדעה לאחר שאנשים רעים עקרו את השלט ההיסטורי.
בכפר הפסטורלי שלא נותר בו, אם כן, אפילו זכר ליהודים, קיבלו את פנינו פרות אדומות, וליד בית יהודי נטוש מהמאה ה-19, על גדת נהר האינגולץ – מצאנו שפע של קנאביס הצומח באופן טבעי.
בשעת צהריים נסענו לשדה מנוחה הגדולה, כיום קלינובסקויה. במוזיאון המקומי - תמונה מיוחדת שבה מתועד בכיר במפלגה הקומוניסטית, מיכאל קלינין, כשהוא נושא נאום על עגלת סוסים בקרב האיכרים היהודים. הם כל כך התרשו מהמחווה, עד ששינו את שם הקולחוז לקלינינדורף, ולאחר שהצבא האדום שחרר את האזור מהנאצים, בשנת 1944 – שונה שם העיירה לקליניסקויה.
בשנת 2016, במסגרת הדקומוניזציה הממשלתית (חיסול שיטתי של שרידי הקומוניזם) שינו הרשויות את שם המקום לקלינובסקויה - בלי זכר ליהודים ובלי זכר לקלינין.
לפנייה לכתב/ת 
