עשו היסטוריה: המניין ההלכתי של הנשים הדתיות
על המילה "מניין" לעיל הן לא חותמות, מטעמים הלכתיים - אבל תקראו להן קהילה מתפללת. מידי שבת וחג מתכנסות כ-40 נשים בבית הכנסת שהקימו, ומקיימות תפילות כהלכתן - בלי "קדושה" וספר תורה, אבל עם סיומי מסכת ותלמידות חכמות. את הגברים תוכלו לפגוש מדי פעם כאורחים בקידושים שהן עורכות
הן לא קוראות לעצמן מניין כי אם "התכנסות", מטעמים הלכתיים – ובמקום בית כנסת יש להן קהילה, אבל לקבוצת הנשים שעשתה היסטוריה יהודית מיישוב קטן בגוש עציון, יש מניין לכל דבר ובית כנסת פעיל ולטענתן, ייחודי בעולם כולו.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו >>
בשמחת תורה התשס"ב (2001) נוסדה קהילת הנשים "שירת רבקה", על שם דודתה של נאוה גולדנצייל-סגל שנספתה בגיל צעיר בשואה. גולדנצייל-סגל, פסיכולוגית במקצועה, עברה להתגורר בנוה דניאל בשנת 2000, ואת המניין ייסדה מתוך תחושות עצב ומצוקה, כדבריה.
"בשמחה תורה של שנת התשס"ב, כשנה לאחר שהגענו ליישוב, הייתי די בודדה", היא מספרת. "לא הכרתי אנשים ביישוב. מרחוק שמעתי את הגברים צוהלים ושמחים בבתי הכנסת. בעלי מתפלל בחב"ד, שם בכלל יש הילולה גדולה בשמחת תורה. שכנה שעברה עם תינוקת בידיה שמה לב לבדידות שלי. הייתה זו חנה רוס-פרידמן, ביתה של הפילוסופית והתיאולוגית פרופ' תמר רוס, מחלוצות הפמיניזם הדתי. דיברנו - ובאה גאולה".
מניין תפילה נשי אורתודוכסי לא היה נראה לגולדנצייל-סגל רעיון מופרך מעיקרו, וההפך: "הייתי רגילה מחב"ד שנשים עושות דברים יחד, אז הצעתי שנתפלל אצלי. חנה היא מקצוענית בענייני תפילה ותורה, ולקחה על עצמה את היוזמה.
"מיד אחרי שמחת תורה פרסמנו בעלון של היישוב שאנחנו מזמינות נשים לתפילה בליל שבת ובשבת בבוקר. חנה הובילה את התפילה. קראנו בתורה מתוך חומש, אבל בטעמים, בהתחלה רק חנה - ובהמשך נשים נוספות. כך הלכה ונוצרה הקהילה. אנחנו מתפללות יחד בכל שבת וחג, מתכוננות לחגים ביחד, ויש הרבה עזרה הדדית".
"העולם הנשי היהודי חי ופורח"
להתכנסויות תפילה נשיות שבהן אישה מובילה את התפילה יש עדויות רבות בהיסטוריה היהודית ובקהילות שונות, אך הרעיון הזה לא זכה למסורת מסודרת העוברת מאם לבת. לכן "שירת רבקה", למיטב ידיעתה של גולדנצייל-סגל, היא קהילת נשים אורתודוכסיות מתפללות יחידה בעולם.
העובדה שאין מסורת מסודרת של התכנסות כזו מזמינה מן הסתם הרבה שאלות.
"נכון, הייתה המון למידה. ישבנו ולמדנו עם רבנים, התייעצנו אתם. היום ברוך ה' אנחנו בדור שיש נשים שלומדות תורה, יש נשים שלומדות פסיקה. הילדות הקטנות כבר לומדות טעמי מקרא בבית הספר. אנחנו בדור שהפריחה הרוחנית הדתית של נשים יהודיות היא עצומה. העולם הנשי היהודי חי ופורח, וזה חלק מזה".
המרחב צריך להכיל גם את הילדים שלנו
בשונה ממניינים אחרים שלפעמים מכפילים את עצמם ביום כיפור, דווקא מניין הנשים דל יותר ביום הזה, ולתפילת "כל נדרי" מגיעות כעשרים נשים מתוך כארבעים המתפללות הקבועות. "בתפילה שלנו יש המון מקום לביטוי אישי. אנחנו מתפללות 'שמע קולינו ה' אלוקינו'. אז קודם כל שנשמע אחת את השנייה. יש על זה המון דגש.
"יש גם המון תשומת לב לילדים הקטנים, כי רבות באות עם ילדים וגם עם תינוקות. אמנם התבגרנו קצת וילדים גדלו - אבל גם מי שהיו אז הנערות של המניין מגיעות היום עם התינוקות שלהן. אז יש שטיח באמצע והתינוקות אתנו. אפשר לראות אצלנו אישה שתוקעת בשופר, והילד מושך לה בשמלה. או מישהי שקוראת בתורה עם תינוק על הידיים. לילדים הגדולים יותר יש מתחם עם צעצועים וספרים. אם רוצים לתת לאישה חופש לעבודת ה', צריך לדאוג גם לילדים שלה. המרחב צריך להכיל גם אותם".
"התפילה היא תפילה 'רגילה' בנוסח המוכר והמקובל, אבל בלי החלק של 'קדושה', לפי כללי ההלכה. אחרי הקריאה בתורה מתפתחת תמיד שיחה על פרשת השבוע. אנחנו מקפידות לא לדבר על מה שהיה בשבוע שעבר, או מה יהיה בשבוע הבא - אלא רק על האסוציאציות של מה שעולה בלב ובראש מתוך הפרשה. מתפתחת תמיד שיחה מאוד ארוכה ואינטליגנטית".
"אם תשאלי כל אחת בקהילה מה מיוחד בה - תקבלי 40 תשובות שונות, וזה גם מה שמיוחד בנו. יש לנו המון אתגרים, ואנחנו נעזרות זו בזו וחוגגות אחת לשנייה בקידושים הרבה אירועים שבדרך כלל לא מקובל לחגוג בבתי כנסת. למשל, גיוס של ילד, בת שמשתחררת משירות לאומי, מישהי שסיימה את התואר השני. לקידושים האלה גם הגברים מוזמנים". גולדנצייל-סגל מוסיפה בחיוך כי "מדובר בשדרוג קולינרי בכמה רמות ביחס לקידושים הרגילים של בתי הכנסת".
יום כיפור בערוץ היהדות :
לפנייה לכתב/ת 
