החג החדש שנוסד בגלות: איך הפך שמחת תורה לחג ישראלי
יום אחד הוא שמיני עצרת, המוקדש לתחנונים על הגשם - ויום אחד הוא שמחת תורה, שבו חוגגים את סיום מחזור הקריאות. אבל בארץ ישראל התחברו להם שני החגים לאחד, ויצרו רכבת הרים רגשית וגם חג שכל יהודי מכל מגזר יכול להתחבר אליו
אין שמחה כשמחת התורה
בשמחת תורה לפני שנה לבשתי לבן. הייתי כלה. תחת חופת אפיריון של טלית גדולה שנפרשה מעל לראשי, ולקולות שירה ורינה של כל המתפללים והמתפללות - הוּבלתי אל בימת בית הכנסת מוקפת באישי ובילדיי. בסתיו האחרון, בשמחת תורה, זכיתי לכבוד גדול – נבחרתי בקהילתי להיות כלת התורה. כלומר, להיות זו שקוראת את הברכות של הקריאה האחרונה בספר דברים, ובכך חותמת את התורה.
הכול על שמחת תורה בעמוד מיוחד בשיתוף "צהר":
לא תיארתי לעצמי שאתרגש כל כך לשמוע את קולו של איתי, החזן, הקורא לי ומזמין אותי בלשון המסורתית (שהוסבה ללשון נקבה): "עִמדי, עִמדי, עִמדי הרבָּה דליה שרה בת יעל ומיכאל, כלת התורה, מֵרשות כל הקהל הקדוש הזה, והשלימי התורה".
רכבת הרים רגשית
תשרי הוא חודש של מעברים מהירים. אנו עוברים מחגיגיותו של ראש השנה לחומרתו של יום הכיפורים, וממנו יוצאים אל הטבע – לחג הסוכות ולשמחת התורה. תשרי מזמין אותנו לעבור משולחן החג המשפחתי אל בית הכנסת, וממנו אל הסוכה ואל רחובה של עיר - ובסופו לרקוד עם בשמחת התורה.
שמחת תורה הוא חג יוצא דופן בין חגי ישראל מפני שהוא חג מאוחר יחסית. הוא אינו מוזכר בתורה, במשנה או בתלמוד, ולעומת שאר החגים הוא נוסד בתפוצות ולא בארץ ישראל.
למעשה, שמחת תורה לא יכול היה להיווסד בארץ ישראל. מדוע? לכל אחד משלושת הרגלים, כאשר אלה נחגגים מחוץ לארץ ישראל, הוסיפו חז"ל יום טוב נוסף – "יום טוב שני של גלויות". יום זה נוסף לפני קביעת לוח שנה קבוע, כשהיה ספק מתי בדיוק יחול החג. היום השני הוא מעין "מועד ב", רוב התפילות והמנהגים של היום הראשון חוזרים בו על עצמם (בשינויים קלים).
המקרה של שמחת תורה שונה מעט. לכל אחד משני הימים נתייחד בתפוצות אופי משלו – שמיני עצרת מוקדש כולו לתפילת הגשם - ושמחת תורה נחגגת למחרת. כששמחת תורה "עלתה" לארץ-ישראל, שבה חוגגים רק יום אחד, היא התחברה עם שמיני עצרת, וכאן, בישראל, שניהם נחגגים באותו היום.
הואיל וכך, שמחת תורה בארץ הוא יום גדוש מאוד בתכנים והאווירה בו משתנה שוב ושוב מקצה לקצה. אני חווה את היום הזה בבית הכנסת כרכבת הרים רגשית: אחרי ההקפות הנמרצות והעליזות של שמחת תורה, עוברים לקריאה בתורה (ובהרבה קהילות נהוג שכולם מקבלים עלייה ביום חגהּ של התורה). מזמינים את חתן או כלת התורה כדי לסיים את קריאת התורה, ומיד מתחילים לקרוא את התורה מחדש ומזמינים חתן או כלה נוספים להתחיל את בראשית (שהרי אנו מסרבים להיות אפילו רגע אחד מחוץ למעגל הקריאה בתורה).
כאן עוברים לתפילת הגשם, ובעת אמירתה האווירה שונה לגמרי, שכן תפילה זו מזכירה את שבריריות חיינו, את הסכנות הקיומיות שבהם ואת תקוותנו לשנה של ברכה. בבתי הכנסת האשכנזיים נאמרת ביום הזה תפילת הזכרת נשמות, שבה אנו מעלים ומעלות את זיכרון בני ובנות משפחתנו שעברו מן העולם.
אין זה פלא שאני חוזרת הביתה ביום הזה מבית הכנסת מותשת לחלוטין, לא רק משום אורכה של התפילה - אלא גם משום מצב הרוח המשתנה בה בקיצוניות כה עזה.
השמיני: הטבע שמעל הטבע
שמחת תורה הנחגגת בישראל בשמיני עצרת, חותמת את חג הסוכות. חג הסוכות נחגג שבעת ימים וזהו חג של יציאה אל הטבע, חזרה אל ההיולי, הקוסמי. התורה מורה להקריב בו שבעים פרים המייצגים את שבעים האומות. כלומר החיבור לטבע הוא גם חיבור לַכְּלל-אנושי, למה שקדם להפרדה לעמים וללאומים. שמיני עצרת עשוי מאָריג אחר לגמרי – זהו חג הסובב כולו סביב תורת ישראל, הטקסט המכונן והאינטימי של העם היהודי. שמחת תורה היא חזרה מן האוניברסלי אל מה שמיוחד לעם ישראל.
המספר שמונה משמש בתרבותנו לציין את הטבע שמעבר לטבע. דוגמה מובהקת לכך היא ברית המילה. אחרי שבעת ימי חייו הראשונים של התינוק הזכר, המסמלים את שלמות הבריאה, מגיע היום השמיני, שבו נערך הטקס המסמל את הבריאה של התינוק כיהודי, הבריאה שמעבר לבריאה.
וכך גם שמיני עצרת. אם שבעת ימי הסוכות מסמלים את הטבע, שמיני עצרת ובו שמחת התורה מציב את עצמו בהֵמשכם כיום המציין את הטבע היהודי המיוחד, הטבע אוהב הלימוד והמחלוקת, ההעמקה והעיון, הטבע של התורה. דרך אגב, המוזיקאים שבמשפחתי מזכירים שגם בעולם המוזיקה כך הדבר - אוקטבה בנויה משבעה תווים (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי) והתו השמיני, שלאחריו, הוא חזרה על דוֹ אבל ממקום אחר.
התורה היא של כולם וכולן
היטב זכורה לי תפילת שמחת תורה שהשתתפתי בה לפני שנים רבות. בבית הכנסת נכחה סבתו של אחד המתפללים. אישה זו, שעלתה בשנות ה-50 מצפון אפריקה, חיבקה את ספר התורה בהתרגשות עמוקה ונישקה בדמעות את המעיל העוטף אותו. היא סיפרה לי שהיא אלמנתו של רב שכיהן בקהילתו עשרות שנים, אולם היא עצמה מעולם לא נגעה בספר התורה, מעולם לא זכתה להתקרב אליו.
התרגשותה של האישה לא נמחתה מזיכרוני ואליה הצטרפו חוויות דומות שחוויתי עם עוד אימהות, סבתות ודודות מעדות שונות ומרקעים שונים שלא זכו לגעת עד כה בספר התורה, ושפניהן נמלאו נהרה כשאחזו אותו בזרועותיהן לראשונה.
עתה יש אפשר לעשות תיקון גדול ולאפשר לכל היהודים והיהודיות לזכות בקרבה לתורה ולקדושה. יפה לראות ששיתוף הנשים שמקובל כבר מזה עשורים בקהילות ליברליות (רפורמיות וקונסרבטיביות) הופך רווח יותר ויותר גם בקהילות אורתודוכסיות.
שמחת תורה הוא חג שמזכיר לנו שהתורה היא של כולנו, של כל מי שבוחרים ובוחרות לאהוב אותה, ללמוד אותה ולהפוך אותה לאור המאיר את דרכנו ומרווה את צימאוננו לדעת.
- מעובד מתוך ספרה של הרבה דליה מרקס, "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי
" (ידיעות ספרים).
לפנייה לכתב/ת 
