אם נמה העברית אלפיים: חז"ל לא היו מבינים אותנו

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

כל היקום שלו נלקח ממנו כבר שעות קודם לכן, והוא מצא את עצמו מול מנזר - כמעט גמד, אקדח מבריקה טבועה בטבעתו, ועל גופו עטה חליפה מקורזלת ונקייה. האיש הצל על עיניו מחמת השרברב ושאל את רובי האם התייחסו אליו כיאות.

קראו עוד בערוץ היהדות : 

• "אם האולפנים ייסגרו - עולים יעזבו את הגיור"
• בית הדין ביטל נישואין אחרי 15 שנה: "הזוג לא קיים מעולם יחסי אישות"
• הפרקליטות: "הדתיים אונסים קטינים" - לא הסתה לגזענות
  

"כן", השיב רובי בניחוח, "אך אשמח אם תטפלו בחרק שנבקע בידי, אני חושש שנכנס לשם חדק". המנזר התבונן באצבעו, ראה שעורה קשה כעוצבה, והבטיח שהיא תטופל. הוא אמר לרובי: "אתה שבוי שלנו, הודעה תימסר לבית האבות שלך, אם בכלל נשאר לך ממנה משהו אחרי המלחמה".

התבלבלתם? כנראה שאינכם דוברים עברית רהוטה

לא זו שאתם מכירים, אלא זו של שפת התנ"ך ושל חז"ל. בעברית הזו, שעברה מטמורפוזה מרשימה במאה האחרונה, דיברו יהודים במשך אלפי שנים, אך לשפה שלהם לא ממש נותר זכר.

"פה בארץ חמדת אבות... תפרח גם שפת התורה", היא אולי משאלה יפה של ישראל דושמן - אבל כשאהוד מנור כתב כי "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי", הוא לא בהכרח התכוון ל"שפת התורה". לפני אלפיים שנה היו מבינים כל מילה מהסיפור הזה, שנשמע בעצם כך:

רובי התנהל לאיטו כשהוא צולע ברגליו מחמת האזיקים שעל רגליו. אני מרגיש שהרגל שלי מתחילה להיחלש, חשב לעצמו. הוא התבונן על חיל המשמר שמאחוריו, והתבלבל לחלוטין כשראה חייל בעל מראה פנים של גזלן המחזיק אבן גדולה וקשה על גבו – מחייך לעברו.

כל הרכוש שלו נלקח ממנו כבר שעות קודם לכן, והוא מצא את עצמו מול שר בכיר, כמעט גמד, אבן יקרה אדומה כאש טבועה בטבעתו ועל גופו עטה חליפה חלקה ונקייה. האיש הצל על עיניו מחמת השרב, ושאל את רובי האם התייחסו אליו כיאות.

"כן", השיב רובי בהכנעת רוח, "אך אשמח אם תטפלו בחריץ שנבקע בידי, אני חושש שנכנס לשם קוץ". השר הבכיר התבונן באצבעו, ראה שעורה קשה כמו העור המרכיב את אוכף הסוס, והבטיח שהיא תטופל. הוא אמר לרובי: "אתה שבוי שלנו. הודעה תימסר למשפחה שלך, אם בכלל נשאר לך ממנה משהו אחרי המלחמה".

לא ממש משעשע

הרב אפרים כהנא, יהודי חרדי, כיום בשנות ה-60 לחייו, בילה שנים מחייו באיסוף מילים עבריות שפירושן אבד לדוברי העברית המודרנית, והוציא אותן בספרו "בניין שלם – שפה ברורה", היוצא זה כבר במהדורתו הרביעית. הוא לא חושב שאליעזר בן יהודה היה "יהודי מבדח", אך משוכנע כי את שפתו בדה "ממוחו הקודח".

אליעזר בן יהודה. מה הוא היה אומר על זה?(צילום: דוד רובינגר)

"גיליתי שאנשים לא מבינים את התפילה או הגמרא כתוצאה מהשיבוש שפשה בעם", הוא מספר על המניע למחקר שלו. כדוגמה הוא מביא את המונח "שוליים", המתפרש בלשון חז"ל בכמה מקומות כ"תחתית" - וכמוהו המילה "כהה", שמשמעותה ההלכתית היא בכלל "חלש".

עובדה מעניינת שהוא מצביע עליה, היא הגיוון השפתי של העם היהודי: "בכל הדורות הקפידו תמיד לקיים שפה נוספת כמו ארמית, ומאוחר יותר אידיש או לאדינו לצד לשון הקודש. הסיבה לכך היא הרצון שלשון הקודש לא תישחק. שפה, ככל דבר שימושי, נשחקת עם הזמן ועוברת טרנספורמציה. השאיפה הייתה שלשון הקודש לא תיפגם ותיוותר רק לצורכי קודש כתפילה ולימוד. שיישאר 'דיסטנס', מרחק ראוי מהשפה הקדושה".

"מלחמות הקודש" על שפת הקודש

איש מדעי המדינה, בנדיקט אנדרסון, טען כי לשפה יכולת לייצר "קהילות מדומיינות" ולהצמיח לאומיות, למרות העובדה כי אין באמת קשר ממשי בין הפרטים המרכיבים את אותה קהילה. בהקשר הציוני, נדמה כי אין חולק על כך שהחייאתה של העברית הייתה אחד הגורמים החשובים ליצירת היהודי החדש, הצבר האנטי-גלותי, הנוטל את גורלו בידיו ומקומם את מולדתו העתיקה במדינה חילונית חדשה.

לא לחינם הגדירו הסוציולוגים של היישוב העברי את השפה החדשה, בראשית המאה ה-20, כאחד מרכיביה המרכזיים של "הדת החילונית" החדשה, שכוננה על ידי התנועות הציוניות לסוגיהן. הרב כהנא מצטט את נשיא ההסתדרות הציונית, שאמר בשנת 1913: "שלטון השפה העברית בארץ ישראל, הוא לא רק שלטון של שפה, אלא גם כוח פוליטי גדול שקובע את חותמו על הארץ..."

"האנשים הללו", הוא אומר, "ניהלו 'מלחמות קודש' להחדרת העברית כשפת הדיבור, בעם במטרה מוצהרת להשתלט על רוח העם היושב בציון".

"אבזם" זה בערבית

את ספרו מחלק הרב כהנא למספר שערים בני מאות מילים, ובהן מחלקות מרתקות הכוללות לא מעט מילים "שגויות" באופן חלקי .כלומר, שמשמעותן הורחבה מזו המקורית. למשל, "הרמת ידיים" שאינה רק כניעה - אלא גם תפילה או הכאה. "הרפתקאה" שאיננה רק חוויה נועזת, אלא גם תיאור זמנים קשים.

המאבק על השפה(סינמטק ירושלים)

ויש גם מקרים הפוכים, שבהם הוגבלה משמעותן של מילים עבריות. כך למשל, "אדווה" היא תנועת גלים, ולא רק רחש קל. "בטלן" איננו רק חסר תעסוקה, אלא גם עסקן ציבור. הוא מביא אף מילים שמקורן בשפות זרות, אך הצליל העברי שלהן מוליך שולל. למשל, "אבזם" ו"ואדי" מערבית, "גומי" ו"אליבי" מלטינית, "אטלס" ו"מגנט" מיוונית, "שרלטן ו"קלסר" מצרפתית, "דשדוש" ו"עכשיו" מארמית.

יש גם ביטויים רבים המיוחסים לחז"ל שתוכנם נכון, אך הם אינם מופיעים בצורתם המקובלת במקורות. הנה מספר דוגמאות מתוך עשרות, ובראשן האימרה שהפכה את בני גנץ למטרה לחיצי ביקורת: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", "אין דבר העומד בפני הרצון", "כבדהו וחשדהו", "למען יראו וייראו", "נער יספרם", "צרת רבים חצי נחמה" ו"עשה לילות כימים".

ואיך הפכו שמות של אנשים לביטויים בעברית? הנה כמה דוגמאות: דלפון, חושם, יורם, למך, נחשון, עוג, שלומיאל ותרח. גם בעלי חיים מפתיעים עם שמות שהיו לבעלי משמעות בעברית החדשה: זיקית, בולדוג, איש צפרדע, חמור, כבשה שחורה, סוס עבודה, פודל, חפרפרת, יונה וחתול שחור.

הבדל מהותי בשפות

150 ביטויים המוכרים לכל, מוצגים תחת הכותרת "הקשרים משונים למילים נכונות". למשל, "כיסוי הוצאות" – האם הכיסוי נועד להעלים ולהסתיר את ההוצאות? "מלכת אסתר" – האם אסתר היא שם של מדינה? "מורט עצבים" – האם העצבים נתלשים? "יצא מהכלים" – מתי הוא נכנס אליהם? "מתביית" – האם מטרת הירי הינה "בית"? "נוחיות" – האם מטרת השירותים היא ליצור נוחיות? האם "תפאורה" היא בהכרח מפוארת - והאם "תקר" בגלגל מהווה "תקרית"?

בעקבות לשונאים אחרים הוא מביא כדוגמה שבשפה הרוסית, למשל, אין מילה מיוחדת ל"פשרה". בשפה הערבית יש קרוב ל-6,000 מילים נרדפות לגמל, למעלה מאלף מילים המתארות חרב, ולמעלה משלושים מילים המתארות כבוד. בגרמנית, אותה מילה המתארת איש תם, מתארת גם אדם רע - שלעכט.

ומה בלשון הקודש, אותה עברית מקורית?

למרבה התדהמה, אין כל מילה המקבילה להיסטריה ולפאניקה - מה שמכונת איבוד עשתונות - מאחר שיהודי מאמין, לפחות ברמה האידיאלית, לא אמור להיתקל בתופעות כאלו. זו גם הסיבה שאין ביטוי עברי למילים עצבנות, ואפילו לא למילה צער שאינה מגיעה מן התנ"ך.

גם הפועל האנגלי to visit (לבקר, להתארח) לא קיים בעברית הקדמונית שכן יהודי, במישור האידיאלי, לא מכלה את זמנו בביקורים בטלים ובשיחות הווי. אפילו המילים הכה מוכרות "טבע" ו"מציאות" אינן מקוריות, שכן עולמנו מתחדש בכל רגע, וממילא שאין לעולם לא מציאות ולא קיום עצמי ולא טבע מוטבע וקבוע, אלא הקב"ה מחיה את כולם.

הרב כהנא גם מפנה את תשומת הלב לאופן שבו חילחלה תפיסת העולם המודרני לשפה המדוברת, ששמה את האדם במרכז: מליאור, ליאת ולימור - ועד ביסלי, כיפלי ויוגלי, הכוללים כולם את המילה "לי". הרב כהנא טוען כי אפילו הסמנטיקה של המונח "גוף ראשון" (המתארת את האדם הדובר), המכונה בעברית המקורית "מדבר בעדו" - היא עדות על תפיסת האדם את עצמו כ"אני ראשון ואני הוא", המיוחסת לאלוהים.