היהודייה שנמלטה מלוב: "חיינו כאנוסים, רק קדאפי ידע"
היא נולדה למשפחה שחיה את יהדותה בסתר: כל השבוע בעיר הגדולה, ובסופי שבוע בכפר מרוחק שבו יכלו לשמור שבת. בבית הספר שמעה כי היהודים הם "קופים", ואת אחיה שכלה למלחמת האחים בלוב. זהו סיפורה הלא ייאמן של ציפורה, שנמלטה עם ילדיה לאוקראינה - ובסיוע "יד לאחים" חולמת לעלות לישראל, "הארץ שבה כולם כמוני"
השם העברי שניתן לצעירה היהודייה בת ה-30 מלוב הוא ציפורה. את השם הערבי שלה אסור לומר (וגם אסור לחשוף את פניה), מחשש שמא יאונה רע לבני משפחתה שנותרו בלוב. הריאיון עמה מתקיים בכפר היהודי אנטבקה שליד קייב, בירת אוקראינה. את הכפר הקים רבה של אוקראינה, משה ראובן אסמן, על שם העיירה הסיפורית המפורסמת של טוביה החולב, לטובת פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הלחימה באוקראינה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ציפורה עצמה מתגוררת בחמש השנים האחרונות בבית הסמוך לכפר, ושלושת ילדיה לומדים בגן הילדים, תלמוד התורה ובית הספר שבמקום. לראיון מגיעה ציפורה - הדוברת ערבית, אנגלית, רוסית ואוקראינית – בכיסוי ראש. אין זכר לצעירה שגדלה כאנוסה. מוסלמית בחוץ ויהודייה בבית.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת "המוציא"?/ החדשו"ת
- המסע היהודי לחלל: עשר עובדות על "העולמות העליונים"
משפחתה של ציפורה היגרה מבוכרה ללוב במאה ה-19. המשפחה נמלטה ממלחמות ופוגרומים, הגיעה לביקור - ונשארה בצפון לוב כשהיא מסתירה את יהדותה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לאחר פלישת הפשיסטים האיטלקים – הורע מצבה של המשפחה: "הם חטפו את האחיות של סבתא שלי כשחזרו מבית ספר כדי למכור אותן לעבדות באיטליה. את שתיהן רצחו בשוט ומכות חבל", מספרת ציפורה.
המשפחה מחליטה לברוח למקום בטוח, לכפר המרוחק כ-130 ק"מ מהעיר. כלפי חוץ הם חיים כמוסלמים, אך לא מתחברים או מתיידדים עם איש מתושבי המקום. כאשר השכנים מבקשים לבקר אותם – מתחמקת המשפחה בתירוצים שונים. "הם חיו חיים יהודיים ואכלו אוכל כשר", אומרת ציפורה. "סבתי הייתה מאוד דתייה".
לחיות חיים יהודיים בסתר
ציפורה מספרת כי אחרי שנים שבים בני המשפחה לעיר - אך ממשיכים להחזיק את החווה בכפר המרוחק, ושם הם מנהלים אורח חיים יהודי הרחק מהעיר. בחווה הם מגדלים בשר וירקות, עקב סירובה העיקש של סבתה לקחת אוכל מהמקומיים.
"בכל יום חמישי היינו נוסעים לחווה ושם היינו מתכוננים לשבת. היינו נשארים שם יומיים - ואז חוזרים לעיר. בכל שבת היינו אופות חלות ומדליקות נרות". בערבים, מספרת ציפורה, היו שרים את הפיוט "שלום עליכם". אני מבקש ממנה להדגים. בהתחלה היא שרה את השיר האהוב עליה, ואחר כך מעדיפה רק לומר את מילות השיר מפאת "קול באישה ערווה".
ציפורה מספרת שאת היין לשבת הכינו בעצמם, באמצעות כרם שהיה ברשותה של סבתה. "היינו לוקחים ענבים ומכינים יין כשר. הגברים כמובן לא חבשו כיפה, כי לא יכולנו להיראות כמו יהודים". בבית היו מכינים תבשילים "יהודיים" כגון מפרום, חריימה וטבית (חמין עיראקי).
"קדאפי היה היחידי שידע"
במשך השנים ובהיעדר גברים יהודים באיזור, החלו בנות המשפחה להינשא לגברים מוסלמים. ציפורה מספרת כי שתי אחיותיה נישאו לגברים מוסלמים - ולא סיפרו להם שהן יהודיות. היא, לעומתן, החליטה לחשוף את זהותה בפני בעלה. "הוא איש טוב עם ראש פתוח ולא היה אכפת לו".
כדי לחזק את הקשר היהודי, אמה וסבתה לימדו אותה שיעורים ביהדות - אתגר לא פשוט, כדבריה. "זה היה קשה מאוד. למדתי עברית אבל לא הצלחתי לדבר את השפה, רק לקרוא".
לפני כשש שנים החמיר המצב בלוב בעקבות מלחמת האזרחים. משפחתה של ציפורה עברה לעיר אחרת, אך היא עצמה החליטה כי זו העת לעזוב את לוב לצמיתות. "היה מסוכן מאוד - ולא רק ליהודים", היא מספרת. "אנשים ירו אחד בשני והפציצו בתים".
באופן רשמי, ציפורה טסה לאוקראינה כדי להמשיך את לימודי הרפואה שהחלה בלוב. כאשר הגיעה, היא הגישה מיידית בקשה למקלט מדיני. באוקראינה היא חיה כמעט 5 שנים. בתחילה למדה רפואה בחרקוב. מאוחר יותר עברה לאודסה – מבלי שהשלימה את הלימודים.
"הדלקנו נרות שבת והשכנה הייתה בהלם"
למרות הקושי שמתארת הצעירה, כל תקופת חייה בלוב היא לא הלכה למסגד. בבית הספר הייתה מחויבת כמו כל התלמידים ללמוד בעל-פה כמה שורות מהקוראן. "מבחינתי", היא מבהירה, "זה היה מקצוע לימודי, ולא דת".
כשהיא נשאלת האם מישהו חשד ביהדותם, ציפורה נזכרת: "פעם אחת עשינו את השבת בעיר. היינו כולנו בבית, כיבינו את האור והדלקנו נרות שבת. לפתע נכנסה השכנה והייתה בהלם. היא שאלה 'מה קרה? למה אין אור?' אמרנו לה שיש אצלנו הפסקת חשמל". יום אחד, היא נזכרת, פנה אביה לאחיה וקרא לו בעברית, "ילד". "באותו הזמן שכן שאל מה זו המילה הזאת. אמרנו לו שהוא רוצה להגיד 'וולאד' ויצא 'ילד'".
"סבתי הכינה חדר גדול רק עם שטיח על הרצפה. מנעו מאתנו להתקלח, לסדר את השיער, דיברנו על 'סליחות' ולא אכלנו. זה היה קשה כי היינו ילדים ולא ממש הבנו. לא אכלנו כל יום כיפור, והגדולים פיקחו עלינו כל הזמן".
איך נראה ליל הסדר שלך?
"היו קוראים בהגדה, אבל לא ממש היה אכפת לנו. היינו אוכלים מצות שהכנו בטבון רק מקמח ומים בלי שמרים".
האם ישראל היתה חלק מהחיים שלך?
"בהחלט. שמה של סבתי משמעותי ופירושו 'שיבה', והכוונה לישראל. חיינו כל השנים חיים נסתרים. לא יכולנו לחיות בחופשיות כיהודים. לא יכולנו ללבוש מה שאנחנו רוצים. לא יכולנו לקרוא בקול רם. לכן חשבנו על ישראל כמקום שבו אפשר לחיות חיים יהודיים עם אנשים שדומים לנו".
"ראיתי מגן דוד בבית הכנסת ופרצתי בבכי"
הפעם הראשונה בחייה שבו נכנסה לבית כנסת הייתה באודסה, בראש השנה. "הלכתי לרחוב עברייסקי. הייתי בהלם כי פתאום אני רואה יהודים אורתודוכסים. אני עם ג'ינס, ופונה לנשים בשאלה, האם את יהודייה? הן נבהלו. חשבו שאני משוגעת. אחר כך ראיתי את היהודים עם הטלית, הציצית והכיפה. שאלתי איפה הרב והראו לי".
סיפרתי למזכירה את הסיפור שלי", היא משחזרת. "כשבאתי אליו התחלתי לבכות. לא האמנתי שאני מדברת עם רב. אני חושבת שביום הזה דיברתי עם ה' בעצמו באמצעותו. שאלתי על האוכל הכשר ואיפה אפשר לקנות אותו. אחר כך נכנסתי לבית הכנסת וראיתי מגן דוד – ושוב פרצתי בבכי. פתחתי את ספרי הקודש וראיתי שהכול בעברית. זה היה רגע מצמרר עבורי".
לפני כארבעה חודשים, בעצת שכן, פנתה ציפורה באמצעות הפייסבוק לארגון "יד לאחים". "בהתחלה חשבתי שזה קל להגיע לישראל, אבל אחר כך ראיתי שיש נהלים וקשיים. לכן ביקשתי מ'יד לאחים' שיעזרו לי להעביר את הילדים לבית ספר יהודי. היה לי קשה לקנות להם אוכל כשר. הבת שלי בת הארבע אכלה בשר וחלב כל חייה. היא לא יודעת שזה אסור. היא לא יודעת מה נכון ומה לא".
"אני רוצה להיות איפה שכולם יהודים כמוני"
חלומה של ציפורה הוא לעלות לישראל. בינתיים היא חיה כיהודייה, חופשייה לקיים תורה ומצוות בקהילה היהודית: "אנחנו מתפללים, אני הולכת למקווה ואין לי שום בעיה עם זה. גם לילדים אין בעיה. הם עוד לא כל כך מבינים".
היא מדברת על ישראל בעיניים נוצצות: "בארץ כולם כמוני, יש שם אוכל כשר ובתי ספר יהודיים, יש בית כנסת בכל מקום. זה לא קשה לחיות כיהודי בישראל. באוקראינה יש קשיים: החל מהאנשים שמסתכלים עלינו ברחוב בצורה מוזרה, וכלה באוכל הכשר המרוחק והיקר".
המעבר לישראל מרגש ומפחיד אותה גם יחד: "אני לא יודעת איפה אחיה בישראל. בעזרת ה' איפה שהוא ירצה, אנחנו נרצה". ציפורה חיה כעת בנפרד מבעלה המוסלמי המתגורר אף הוא באודסה, והיא מספרת כי גם הוא רוצה לעבור גיור, וכנראה שאם המשפחה תעלה לישראל - הוא יוכל להצטרף אליה.
"בעלי קורא בפייסבוק על יהדות ושואל אותי שאלות על הדת. הוא משווה את התפילות היהודיות לתפילות המוסלמיות". בינתיים, היא מראה לילדים תמונות וסרטוני וידיאו על ישראל.
"אמרו שהיהודים קופים וחזירים ושרפו דגלי ישראל"
ציפורה מאמינה שיש עוד יהודים כמוה שנשארו בלוב. "אנחנו יודעים שבטריפולי גרה זקנה יהודייה ואף אחד לא פוגע בה, אך בסך הכול, הרוב המוחלט של היהודים היגרו לאיטליה ולישראל".
כשהתגוררה בלוב, ציפורה מספרת כי בכל פעם שדיברו בטלוויזיה הלובית על ישראל – היה לא נעים ללכת לבית הספר. "ראינו בחדשות שיש בעיות עם הפלסטינים, ושמענו את האנשים אומרים שהיהודים הם 'קופים' ו'חזירים', שרפו דגלי ישראל, כינו את היהודים כופרים. היו הרבה דברי שנאה. לא יכולתי להגיד כלום. למדתי מזה דבר אחד: להגן על המשפחה".
לדבריה, זו גם הסיבה שהיא איננה יכולה לפעול מהמקום שבו היא נמצאת ולסייע למשפחתה שחיה עדיין בלוב. "המצב שלהם קשה. אחיותיי, אחיי וגם אבי עדיין שם. עם אבא והאחים ניתקתי מגע. כעסתי על אבא שנתן לאחי המנוח להילחם עם המורדים". לדבריה, רק האחיות שלה יודעות על המעבר שעשתה.
"אני יהודייה שצריכה את עזרתכם עכשיו"
אמיר (שם בדוי) מארגון "יד לאחים", היה זה שקיבל את הפנייה של ציפורה בפייסבוק. הוא מספר כי לפני שניגש לעזור לה, היה חייב לוודא שהפנייה איננה פיקטיבית. "היא כתבה לנו: 'אני יהודייה שגרה עכשיו באודסה, הגעתי מלוב ואני צריכה את עזרתכם'. שוחחנו והיא שלחה תעודת לידה של מדינת לוב שבה כתוב בסעיף הדת 'יהודי'. לאחר שאימתנו את זה עם עוד כמה גורמים, חיברנו אותה לקהילה היהודית, שלחנו לה קצת כסף וסייענו לה בשכר דירה".
הוא מוסיף כי בארגון דאגו להעביר את הילדים של ציפורה מבית ספר ציבורי נוצרי לבית ספר יהודי ועזרו לה בהשגת אוכל כשר. "היא בעצם רצתה לבנות את הזהות היהודית. היא חיה כיהודייה אבל אף פעם לא חיה את זה לעומק. חיברנו אותה לכל העניין של התורה, המצוות, החינוך היהודי, השבת והחגים".
לדבריו, "פנינו לרב מטעם הרבנות הראשית לפסיקה הלכתית. הוא אימת את הדברים ודרש שיהיה גיור לחומרה. היום ציפורה לקראת סיום התהליך שבסופו תקבל את כל האישורים הנדרשים".
כמו ציפורה, גם אמיר מאמין שיש עוד יהודים שחיים כאנוסים בעולם הערבי. "הם נטמעו, ואנו מגלים חזרה לשורשים היהודיים בדור שני ושלישי. לדעתי יש הרבה יהודים כאלה שירדו למחתרת ומתעורר בהם הניצוץ. כשסבתא שלה נפטרה, התעורר בה הרצון לחזור למה שעשתה סבתה: לקידוש, לחגים ולשבתות".